כל מי מאיתנו ששולח את ילדיו ברגל לבית הספר או לחברים ודאי שמע את הנתונים הבאים בצורה זו או אחרת: הולכי רגל מהווים כ 9% מכלל הנפגעים בתאונות דרכים בישראל וכ-30% מכלל ההרוגים בתאונות אלו. מרביתם של הולכי הרגל נפגעים בתאונות דרכים בשטח עירוני. מעורבותם של ילדים בתאונות כהולכי רגל הנה גבוהה יחסית ועומדת על מעל 20% מכלל הילדים הנפגעים בתאונות דרכים.
אביעד ברטוב 08/02/2018
אין ספק שקריאת הנתונים גורמת חשש ואי נוחות לכולנו. האם רחובות העיר והדרך לבית הספר חייבים להיות כה מסוכנים? האם נושא חוסר הבטיחות בדרכים הוא גזירת שמים ועלינו לחיות כל יום מחדש את חוסר הוודאות עד שנראה שוב את יקירינו? אם נבדוק את הנתונים נגלה כי שורה של מחקרים שנערכו בארץ ובעולם, החל מראשית שנות ה-2000 ועד השנים האחרונות מצאה כי ישנם שני גורמים עיקריים היכולים לצמצם משמעותית את מעורבותם של הולכי רגל בתאונות דרכים במרחב האורבני:
– הפרדה טובה יותר בין האיזורים המיועדים להולכי רגל ובין אלה המיועדים לתנועת כלי רכב.
– מיתון תנועה במרחב העירוני בעזרת אמצעים שונים כגון פסי האטה.
נרחיב כאן על פסי האטה ועל האופן בו הם יכולים להצטרף למאמץ הכללי לשמירה על הבטיחות בדרכים ולמנוע תאונות ונפגעים מקרב הולכי הרגל במרחב העירוני.
מה הם פסי האטה?
בקצרה ולמי שלא מכיר, פסי האטה הם בליטות לרוחב הכביש המטלטלות את הרכב בעת שהוא עובר עליהן. ככל שמהירתו של הרכב במעבר על הפסים נמוכה יותר, כך עוצמת הטילטול קטנה יותר ולנוסעי הרכב נגרמת אי נוחות קטנה יותר. לעיתים נקראים פסי ההאטה בשם במפרים או פסי בלימה אולם הכוונה ברוב המקרים היא לפסי האטה באחת ממספר צורות אפשריות.
כיצד פסי האטה מונעים תאונות ומצילים חיים?
כידוע, מהירות נסיעה גבוהה ביחס לתנאי הדרך בשטח עירוני היא אחת הסיבות העיקריות לפגיעה בהולכי רגל. "קו פרשת המים" במקרה זה היא מהירות של 30 קמ"ש אשר בהתנגשות במהירות גבוהה ממנה, עוצמת הפגיעה רבה והסיכוי למוות הולך הרגל הנפגע גבוהים יותר. אחד האמצעים היעילים למיתון תנועה כלומר הפחתת מהירות התנועה הממוצעת בקטע דרך, היא שימוש בפסי האטה.
נהוג לשים את פסי ההאטה בקרבת בתי ספר, מעברי חציה, מוסדות ציבור, חניונים וכל מקום בו רוצים למתן את מהירות הנסיעה של כלי הרכב כדי להגביר את הבטיחות בדרך ולהקטין את הסיכון לתאונה. אמצעי זה הנו ככל הנראה האמצעי היעיל ביותר הקיים למיתון תנועה ולא בכדי נעשה בו שימוש נרחב בישראל כמו גם ברוב מדינות העולם.
סוגים של פסי האטה
בעבר, היה נהוג להשתמש בפס האטה מאספלט, בטון או אבן משתלבת. פסים אלה גדולים מאוד, יקרים להקמה, אינם בולטים לעין על רקע הכביש ועל פי רוב אינם אחידים בגובהם ובצורתם מה שעלול להפתיע את הנהג בחבטה לא צפויה, למרות שהאט את רכבו. בשנים האחרונות יש מעבר בעיריות רבות לשימוש בפסי האטה מודולאריים מחומרים חכמים המציעים מגוון יתרונות על פני פסי ההאטה מאספלט או בטון. לפסי ההאטה המודולאריים יתרונות רבים הן עבור התושבים והן עבור העירייה:
– עלויות הקמה נמוכות.
– זמן קצר להקמה בשטח.
– כל הפסים באותו גודל וגובה בדיוק.
– אינו גורם נזק לרכב.
– אפשרות לקבוע איזו מהירות יאכפו פסי ההאטה בהתאם לצורך באותו רחוב, החל מ 10 קמ"ש ועד 30 קמ"ש.
– נראות משופרת כולל מחזירי אור מובנים.
– אפשרות להזיז את הפסים לפי הצורך.
– ועוד מגוון יתרונות.
כל אלה הופכים את פסי ההאטה הפלסטיק או גומי לפיתרון מיתון התנועה המועדף ע"י עיריות ותושבים רבים בערים השונות בישראל.
איך זה משפיע על התנועה ועל הסביבה?
לפסי ההאטה שתי השפעות עיקריות על התנועה בקטע הדרך בו הם מותקנים:
– האטת מהירות התנועה הממוצעת באותו קטע דרך.
– הפחתת כמות התנועה בקטע הדרך וניתוב חלק ממנה לחדרכים חלופיות.
הנהג אשר מבחין בשלטי ההתראה על המצאות פסי האטה בהמשך הדרך, מאט את מהירות הנסיעה מראש לקראת הגעתו אל הפס ובעצם מבצע אכיפה עצמית. כאשר המרחק בין פסי ההאטה הנו כמה עשרות מטרים בלבד, מהירות הנסיעה הנמוכה נשמרת לאורך קטע הדרך כולו.
ככל שמהירות הנסיעה נמוכה יותר, כך יכול הנהג להספיק לבלום במקרה של הולך רגל המתפרץ לכביש למשל. גם במקרה של תאונה שכבר קרתה חס וחלילה, ככל שמהירות הנסיעה נמוכה יותר, כך עוצמת הפגיעה בהולך הרגל נמוכה יותר וסיכוייו לשרוד את התאונה גדולים יותר. ככל שמהירות הנסיעה נמוכה יותר, כך מבטו של הנהג פחות ממוקד בנקודה צרה אחת (תופעה הנקראת ראיית מנהרה) והוא מצליח לקלוט תנועה בשולי שדה הראייה באופן טוב יותר ולהגיב בהתאם.
לסיכום הדברים, ניתן לומר כי אחד הגורמים המרכזיים לפגיעה בהולכי רגל בכביש הוא מהירות נסעה גבוהה של כלי הרכב ומכאן מיתון קצב נסיעתם במרחב העירוני ישפר משמעותית את בטיחותם של הולגי הרגל, ימנע תאונות ויציל חיים. האמצעי שהנו ככל הנראה יעיל ביותר להשגת מטרה זו הוא פסי האטה הניתנים כיום להשגה ולהתקנה בקלות ובמהירות. אז אם זה כל כך פשוט, מדוע שלא נעשה זאת למען ילדינו?
