ח"כ מיכל וולדיגר נשאה את הדברים במסגרת סבב נאומים בני דקה שהתמקדו רובם ככולם באירועים השעה בפוליטיקה ובירושלים, שככל הנראה יונקים זה מזה. "אנחנו עומדים כאן, בעיר שבה הלב פועם כבר אלפי שנים. העיר שאליה שבנו לפני 54 שנים. עומדים ונפעמים. נפעמים מיופיה של ירושלים, נפעמים מקדושתה, נפעמים מהחלום שמתגשם. לפני 73 שנה, הוקמה המדינה. מסביבנו עמדו עלינו אויבנו לכלותינו. מלחמת העצמאות. מכל עבר קמו עלינו וביקשו להורגנו".
"נלחמנו אז, מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, לא בכח הזרוע ניצחנו, כי אם ברוח. בעוז ובגבורה. והקב"ה הצילנו מידם. מצאנו את עצמנו, בארץ חלומותינו, רגבי עפר אליהם התפללנו לשוב, שוב ושוב עם ישראל בארץ ישראל, אבל ללא ירושלים המאוחדת, ללא מקום המקדש, ללא הכותל המערבי".
עוד הוסיפה ח"כ וולדיגר: "הרגשנו חסרים, לא התייאשנו. מנסים, כמהים, הגענו עד למקום ממנו צופים למקום המקדש, מתפללים. השנים חלפו, אך הגעגוע רק גבר. בשרשרת ניסים צרופה, בעיקשות חסרת פשרות, שבנו אליה. אוזנינו עוד זוכרות את שלוש המילים ששינו את השיח הישראלי לתמיד: "הר הבית בידנו".
"המקום אליו הגיעו אברהם ויצחק בשעת העקידה, המקום בו בנו את בית הבחירה, המקום בו לבבות יהודים פעמו בחוזקה, בו הוקרבו קורבנות, נישאו תפילות, המקום בו כהן גדול ביום הכיפורים נכנס לקודש הקודשים ביראה. המקום אליו כספנו ועודנו מתפללים לשלמותו כבר 2,000 שנה. הר הבית בידנו. ובכל שנה, ביום כח' אייר, היום בו הובקעו החומות – הפעם לשמחתנו – אנו שבים ומודים על כך. יודעים שזה לא מובן מאליו שאנו כאן. שום דבר לא מובן מאליו".
"והשנה, דווקא השנה, שבה אני חברת כנסת, נואמת פה, מכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת, הייתי אמורה להיות שמחה, ואני לא. אני רואה, שומעת, חווה אלימות, יהודים אינם יכולים לילך ברחובותיה של ירושלים, אין משילות, אין בטחון – האם הר הבית באמת בידנו? האם ירושלים בידינו? אם ביום ירושלים איננו יכולים לילך בחופשיות, מתי נוכל? אנו מחויבים לשלמות העיר, מחויבים לפיתוחה ושגשוגה. מחויבים להמשך האחיזה בה. לתושביה בשכונות החדשות והמתחדשות, בשכונות הוותיקות והעתיקות, בכל מקום".
