הקורונה הרסה מפעלי חיים של משפחות רבות. אנשי עמל שבנו את העסק מאפס בעשר אצבעות, וביום אחד הגיע המשבר והרס הכל. כמובן שהשבר הכלכלי מקרין ישירות על המשפחה, המשבר האחרון חמור מהראשון ומאיים על בתי ישראל. הרי איך אפשר לחשוב קדימה כשאין איך להאכיל את הילדים? איך אפשר להרים את הראש ולחשוב באופן רציונילי כשמפעל החיים, שעליו עמלת כל חייך קורס במהירות לנגד עיניך?
זוהי התחושה שעולה מתגובותו של יעקב אבנינו עת בישרו לו ילדיו שבן נוסף כבר לא בחיק המשפחה: "וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה".
מפעל החיים של יעקב איננו עסק כלכלי אלא עסק משפחתי. הקמת משפחה של יב' שבטים העתידים להעמיד את האומה הישראלית היא מפעל החיים של יעקב.
הקמת משפחה דורשת מחירים. העסק התחיל להראות סדקים עת דינה נאנסת ע"י שכם בן חמור, לאחר מכן שמעון ולוי מאיימים להמיט כליה על המפעל, רק בנס דבר לא קורה. ואז מגיע השבר הגדול; העלמותו של יוסף,
"וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים: וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו" כבר אין י"ב שבטים! החלום נגוז, המפעל קרס ברגע אחד. אין נחמה על אובדן בן, איה נחמה על מפעל חיים שאין לו עוד תקומה.
אבל אפשר אחרת. המילה שבר מכילה בקרבה דבר והיפוכו; אוקיסמרון מוחלט, מחד שבר דהיינו אסון וקרע, מאידך שבר בפתרון כתרופה "שובו שברו לנו מעט אוכל " "שבר רעבון בתיכם", "יוסף המשביר לכל אחיו", ומכאן מגיע המשביר לצרכן.
כך רומזת לנו התורה שהשבר הוא הוא התרופה, המשבר עליו יושבת האשה בשעת לידתה עתיד להוציא לעולם חיים חדשים.
השבוע בדף היומי נתקלנו בשני מקרים של מפעל חיים שקרסו אך ברגע האחרון ניצלו: "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? – אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה" (פסחים, דף כ"ב עמוד ב')
יושב לו החכם העמסוני ומקדיש את כל חייו לדרוש את המילה 'את' שמופיעה בתורה, על כל 'את' קטן הוא עובד חודשים. והנה לקראת סיום המפעל הנה יש 'את' אחד צובע את הכל בשחור. כמה כוחות נפש צריך לא רק לדרוש אלא גם לדעת מתי ואיך לפרוש (הלוואי בתחום הפוליטי היו מפנימים זאת).
והנה שהכל כבר נראה אבוד עומד רבי עקיבא ומציל הכל: "עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים."
רבי עקיבא יודע מה זה לאבד מפעל חיים, 24,000 אלף תלמידיו מתו במגיפה תוך חודשים ספורים (אז לא היה פייזר) היה מצופה שהוא יסגור את הבסטה ויתן את המשימה של העמדת תורה למישהו אחר צעיר יותר נמרץ יותר שלא חווה כשלון ואובדן כה גדולים. ואף על פי כן רבי עקיבא לא מוותר הוא מעמיד בשארית כוחותיו חמישה תלמידים נוספים שמהם יוצאת התורה שאותה אנו לומדים גם היום.
אותו ר"ע מציל את מפעל חייו של החכם העמסוני ודורש שיראת ה' דורשת גם יראה מתלמידי חכמים.
גם יעקב יזכה לראות את יוסף כשליט מצרים, ולהודות לה' על כך שמפעל חייו לא רק שלא קרס אלא הגיע במהירות לשיאים חדשים. (תוך 200 שנה עתידה המשפחה הגרעינית של 70 נפש להגיע לכמה מיליונים)
נתפלל גם אנחנו שנצליח לראות את השבר מהשבר שפוקד אותנו, ושכל מפעלי החיים שקרסו, יצמחו ויגדילו חיים חדשים בעולם.
בציפיה שאת החנוכיה נחליף סוף סוף במנורה.
שבת מקץ שלום.
