"מוצ"ש, חורף, גשם זלעפות בחוץ, דפיקות בדלת.
אני, ילדונת בת 32 עם שישה תינוקות סביבה, עוד לא לגמרי בסיום סדר הערב עם הילדים כלומר יושבת על הספה ומנסה להבין מה אמור לקרות עכשיו עם החיים האומללים השבורים והחצויים שלי, כלומר בוהה בחלל כשמסביבי הכל כאוס ובלגן, קמה לפתוח.
מולי חבורת בחורים צעירים לבושים במה שהיה עד לפני כמה דקות חולצה לבנה, וכעת רטובים עד לשד עצמותיהם, חיוך מרוח על פניהם.
"שבוע טוב" הם אומרים מבעד למסך הגשם, "באנו לעשות לכם מלווה מלכה"
בעיניים חסרות הבעה אני זזה מהכניסה והם נכנסים, האחד אחרי השני.
בתוך דקות השולחן נפרש ועליו פיצוחים שתיה עוגות ומטעמים שהם הביאו איתם, שניים מתיישבים ומוציאים מנרתיק מטפטף גיטרות בוהקות ומתחילים בניגוני מוצ"ש.
במצבי דאז- בסך הכל עשרה ימים אחרי הרצח של רזיאל- פשוט לא הגבתי.
חזרתי לפינתי בספה וכיביתי את עצמי לאפס.
לקח להם כמה רגעים והם הבינו את הארוע.
במהירות שני בחורים ניגשים לילדים ועוזרים להם להתארגן לשינה, עוזרים להם להכנס להתקלח וללבוש פיג'מות, בחור אחד לוקח תינוק זוחל מבולבל מהרצפה ומחליף לו חיתול ובגדים.
עודי יושבת על הספה וההתרחשות הזו למולי והם פוצחים בשירה וריקוד כשהילדים שלי סביבם שמחים וצוהלים.
חצי שעה מאוחר יותר הכל יתקפל וישוב למקומו וכל ילדיי ישכבו במיטותיהם עייפים ומחויכים מהמפנה שהערב העצוב והיתום כל כך קיבל לפתע.
יהונתן לא הגיע איתם בכל פעם שהבחורים המצילים האלי באו.
הוא לא תמיד לקח חלק בחסדים שהם עטפו בהם אותנו ואת היגון שלנו.
אבל כשהיה, אי אפשר היה לפספס אותו. אי אפשר היה לשכוח כמה מתוק היה החיוך שלו, כמה מצחיקים היו קטעי הסטנדאפ השטותיים שלו, כמה פעמים הוא שכח אצלנו את המעיל/ את הכובע/ את המשקפיים/ את הציצית.
אני לא חושבת שאמרתי אי פעם על מישהו כל כך הרבה פעמים שהוא מתוק, כמו שאמרתי עליו.
לא חושבת שהרגשתי כזה פספוס באבדן של אדם שלא הכרתי, כל כך חזק. יהונתן לובר, עובר אורח פשוט שהשאיר את מלוא החותם על סביבתו, בכל כך הרבה מתיקות וחן.
מאז רזיאל אני יודעת, כשאתה יודע מה היה אדם בחייו ככה זה כואב יותר במותו.
וזה מחייב יותר בחיינו.
מרגישה מחויבת לחיים עוד יותר עכשיו.
לזכרו.
ולכבודו.
