לקראת יום ירושלים תשע"ב – השנה ה-45 לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים יוצא אליעזר שפר ממשחררי העיר העתיקה בעקבות הילדה הערבית, בסימה משכונת א-טור שכבשה את ליבו לאחר מלחמת ששת הימים.
אליעזר שפר 14/05/2012
לקראת יום ירושלים תשע"ב – השנה ה-45 לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים, שיחול השנה ביום ראשון כ"ח באייר תשע"ב 20.5.2012, אני מבקש את עזרתכם הטובה.מי ראה? מי מכיר? מי שמע? מי יודע? מחפשים את בסימה
45 שנים עברו מאז פגשנו לראשונה את בסימה בשכנות אַ-טור בירושלים מיד עם תום מלחמת ששת הימים – יוני 1967.
מספר שנים שמרנו על קשרים עם אביה ואחיה של בסימה, וביקרנו בביתם בשכונת א-טור, וברבות השנים נותקו הקשרים. לאחרונה, קיבלנו משירה, בתו של צלם העיתונות צוקרמן תמונה שצולמה מספר ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים (יוני 1967) על רקע בית החולים אוגוסטה ויקטוריה בשכונת א-טור (רחוב מרטין בובר), ובתמונה נראים אביה ואחיה של בסימה יושבים עמנו ומשוחחים יחדיו.
עם התמונה הזו הלכנו לשכונת א-טור, בניסיון לאתר את בסימה (כיום כבת 55) ואת בני משפחתה ולהיפגש אתם מחדש. הצגנו לשומרים על המתחם את התמונה של המפגש עם המשפחה.לדברי אחד מהם הוא מכיר את אביה של בסימה ששמו המלא: דאוד שהדה מוסטפה והוא גר כיום בעיסאוויה.לדברי השני, האיש בתמונה כבר נפטר.
יחדיו עם רעייתי אסתר, עשינו ניסיונות לאתר את המקום המדוייק שממנו צולמה תמונת המפגש אך לא עלה בידינו לקבוע בוודאות. ידידים וגולשים יקרים, אנו פונים אליכם בבקשה לסייע לנו לאתר את בסימה ואת בני משפחתה כדי שנוכל להיפגש איתם מחדש ולדרוש בשלומם.
את הסיפור בסימה שאפיק – נסיכת החיילים שפורסם בספרי סיפורי הזמן והמקום, בהוצאת מוסד ביאליק ניתן לקרוא להלן:
בסימה שאפיק – נסיכת החיילים
הקרבות פסקו והחלו מראות המלחמה. בסמטאותיה העקלקלות של ירושלים העתיקה, נראו נזירים עטויי גלימות, נושאים ברביעיות אלונקות – גוויותיהם של חיילים ירדנים, כנראה, שנפצעו בקרב והסתתרו בכנסיות ובמנזרים.
ישישים, נשים וטף התהלכו בקבוצות, נושאים בידיהם מטפחות לבנות קשורות למקלות. ילדים סקרנים התגודדו ליד פתחי בתים, מתבוננים בתימהון בחיילים הישראלים.
מטנקים חרוכים עדיין עלה עשן קל. מכוניות אזרחיות מוטלות היו מנופצות בצדי הדרכים. קבוצה של חיילי צה"ל עסקה באיסוף אבנים להקים מהן מצבת-זיכרון זמנית לחבריהם שנפלו בקרב והפעמונים הגדולים בכנסיות הרבות דממו. ליד הכותל המערבי עמדו לוחמים עטורי טלית ותפילין והתפללו בדבקות. אחרים רשמו משאלות על פתקים שקופלו והוכנסו לרווחים שבין אבני הכותל. על הר הבית סובבו זקיפים ישראלים ושמרו על הכניסות למסגד עומר. מראות חלומיים, כמו מנותקים מזמן וממציאות. שלווה היתה פרושה על ירושלים, ורק לעתים הופרעה הדממה ביריותיהם של צלפים.
עוד אנו שרויים בחוויה זו, התקבלה פקודת תזוזה מהר הבית. חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים התנערה. מפינות ההר ומהכוכים הסמוכים החלו הלוחמים להתארגן לעזיבת ההר ולמסירתו לחיל המשמר מיחידה אחרת. לאחר ימים אחדים הגענו ליריחו, ומשם חזרנו ועלינו לירושלים. בדרך מצאנו את בסימה שאפיק.
השמש קפחה בעוז, שיירות צבאיות נעו לאטן. במעלה ההר, מערבית להרי יהודה, ולצד הדרך השתרכו הפליטים צמאי מים, גברים ונשים ילדים וטף, בידי ראש הקבוצה מקל ובראשו מטפחת לבנה – דגל הכניעה. על ראשי הנשים ערמות של שמיכות צבעוניות, בידי הנערים פרימוסים וקנקני מים, והנערות מחזיקות בפעוטות שאינם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם.
כל אימת שעברה מכונית על-ידם, הפנו לרגע מבטים, כתמהים על שאין מזיקים להם, והמשיכו ללכת, במישורים שבין העליות המתפתלות מצאו צל עץ או טנק שרוף וישבו לנוח.
התבוננתי בפליטים הללו וחמלתי עליהם, ראיתי את מבטם הנבוך כשהבחינו בתמונתו הצבעונית של מלכם חוסיין מקשטת את המכוניות של הצבא היהודי, ודגלה של ממלכתו מתנוסס על מכוניות ירדניות שנלקחו שלל. שיערתי בבירור איך היו מתייחסים לשיירות פליטים שלנו, אך לא יכולתי לראות את ילדיהם מוכי השרב חוזרים לבתיהם בירושלים, לאחר שברחו ממנה ליריחו בעת הקרב, והנה, משבאו ליריחו כבר היתה כבושה בידי צה"ל.
חיילים בעלי לב השליכו להם קופסאות שימורים וסוכריות. בתחילה חששו שזורקים עליהם מוקשים ונרתעו, אך הילדים הקטנים התנפלו על המזון ולעסו אותו בתיאבון רב. כל הפליטים הלכו בקבוצות, חוץ מבסימה שאפיק.
בסימה פסעה לה לבדה בהליכה אצילית, כשבידה קנקן ריק ממים. היא אותתה לנו לעצור, ובלי לחכות להזמנה עלתה למכונית, התבוננה סביבה, התיישבה ואמרה מלה אחת: 'מויה' (מים). החיילים התחרו ביניהם מי יקדים להגיש לה מים, בסימה חייכה וביקשה ספל, מזגה מעט מים, לגמה כמה לגימות ואמרה: 'כתר חיראק' (תודה רבה). החיילים, למודי קרב וקשוחים, שינו לפתע התנהגותם, הרגישו צורך להסתרק, לסדר את החגור והציפו את בסימה בממתקים ובעוגיות שהגיעו אליהם מהדודות הטובות בעיר, ודוברי הערבית שבהם פיתחו שיחה עם בסימה.
'אני בת עשר ולומדת בכיתה ד' בבית-הספר הממשלתי בא-טור', סיפרה. 'אבי איברהים שאפיק הוא סתת אבנים, בעל מקצוע מעולה שיודע לסתת אבנים בצורות שונות, ובעיטורים יפים. בעת שפרצו הקרבות בירושלים שהיתי בביתו של דודי, אשר אסף את משפחתו ואותי בתוכם, ארז כלי מיטה, מעט אוכל ומים והתחלנו יורדים דרך ההרים ליריחו. יצאנו מהבית בחצות הלילה וכשהגענו ליריחו כבר זרחה השמש.
'יריחו היתה ריקה מאדם. בצד הכביש היו מוטלות גוויות של חיילים ירדנים, ודגל ישראל התנופף על בניין המשטרה. ישבנו בצדי הדרך ודודי פרץ בבכי בקול רם. אשתו והילדים בכו גם הם. רק אני לא בכיתי. לידינו עברו חיילים יהודים, אחד מהם שוחח עם דודי בערבית והרשה לו לרדת לכיוון גשר חוסיין.
'כשהגענו לגשר, ראיתי שהוא הרוס ואנשים רבים, ביניהם שכנים שלנו מירושלים, יורדים בגשר ההרוס, חוצים את הירדן על קרשים ועל חביות ועולים בצר הירדני. דודי עם אשתו וילדיו ירדו גם הם בגשר ההרוס. כשהגיע תורי לחצות את הירדן, פניתי להם עורף ורצתי בכל כוחותי חזרה.
'דודי החל לצעוק ולבכות, ואני צעקתי לדודי שאני חוזרת לירושלים להורי ולאחי. מאות האנשים שעמדו בצד השני קראו לי, אבל אני המשכתי לרוץ והגעתי ליריחו, משם יצאתי עם משפחות שחזרו לירושלים'.
