נעמה בן גיגי לא מצליחה להבין איך הסכים בית המשפט לאפשר שימוש בזרעו של עידן שניר ז"ל עבור אשה זרה.ההתערבות האנושית בנושאים השמורים רק לאלוהים חוצה לדעתה כל גבול.
נעמה בן גיגי 08/12/2009
עידן שניר, צעיר שנפטר מסרטן לפני כשנתיים. חשב על המחר גם עד יום מותו. ולכן במהלך מחלתו החליט על הקפאת זרע.
השבוע, החליט בית המשפט לענייני משפחה בהחלטה חסרת תקדים שאשה שלא הכיר מעולם תלד מזרעו. את הילד יגדלו אביו ואמו של שניר, והאישה הזרה.
לדברי יו"ר ארגון משפחה חדשה עו"ד אירית רוזנבלום – "מדובר במהפכה הסטורית שהופכת את שאלת זכות האדם למשפחה לעניין מעבר לגבולות החיים. זו זכות אל-מותית ולכן העובדה שבתי המשפט הם הסנונית הראשונה שנותנת את האפשרות הזאת מוכיחה לא רק את נאורותם אלא גם את הבנתם לצורך החברתי". שוב אנו נתקלים במקרה בו האדם ביהירות ובגאווה האופיינית לו נכנס לחשבונות אלוקיים. ולוקח את הקידמה צעד אחד יותר מידי קדימה.
האם באמת זכותו של האדם למשפחה חוצה את גבולות החיים? ומה זכותו של הילד לאבא? דווקא במדינה למודת מלחמות (כשאני הייתי בבית הספר עוד קראו להם ככה, היום קוראים להם מבצעים, כאילו שלהגן על המדינה זה משהו שעושים בסופר) כל אחד מכיר את הילד שגדל בלי אבא. תמיד השתדלו להתייחס אליו יותר בעדינות, לילד ההוא, שאפילו אבא שלו לא הכיר אותו. וילדים כמו ילדים, מתישהוא ההתחסדות הזו נמאסה עליהם, והם התחילו להתעלל או לצחוק על אותו הילד. כי כמה כבר אפשר להיות מיוחד, ועוד בגלל משהו שאתה בכלל לא עשית, או שאתה אשם בו.
לחוסר באבהות יש משמעות עצומה בעיצוב אישיותם של ילדים. אמא סבא וסבתא – הם רק אמא סבא וסבתא ולא יכולים להוות תחליף אמיתי לאב שנעלם מחי הילד. לאף אחד מהם לא קוראים אבא. לפחות לא של הילד או הילדה הזו, היא או הוא לא יקראו לאף אחד אבא.
כמעט כל אשה במהלך החיים שלה עוברת איזה שהוא שינוי, יש יגידו התבגרות, יש יגידו הארה אז היא מבינה כי אמהות היא מהות, והיא כמהה לילד ומוכנה לעשות הרבה כדי לחבוק את הדבר המדהים והנסי הזה בזרועותיה שנקרא תינוק.
אך, אותה אשה שלא הכירה את הבחור ופנתה להוריו בבקשה לקבל את זרעו חצתה לדעתי את הגבול. אני מבינה את הכיסופים לילד, אבל לדעתי באיזשהו מקום להשתמש בזרע של שמת, שלא יכול לתת את הסכמתו לרעיון. גובל בציניות, יש בבקשה טעם לפגם. אני מודעת לעובדה כי יש נשים שמשתמות בתורם זרע להרות, אך יש הבדל כי אז מדובר באישורו של התורם ובהסכמתו. חוסר ההסכמה של הבחור לנושא צורמת, צורמת מידיי.
בחיפוש אחר החדש והחדיש האחר, קם לו בישראל גם ארגון בשם משפחה חדשה, אבל האם אנחנו באמת יכולים לשנות דפוסים של משפחה? האם המבנה של המשפחה צריך להיות גם חדש? ואם כן מה המחיר שנשלם על כך?
