כשהמרחב הביתי עמוס פריטים, זה יוצר תחושה של מחנק, חוסר בהירות וחוסר שייכות. אנחנו במאבק תמידי אחר פריטים שנצרכים לנו, אנחנו במאבק תמידי לסדר שוב ושוב, אנחנו במאבק תמידי להבין איפה כל פריט נמצא. אבל כשהמרחב עמוס אין לנו אפשרות להבין מי נגד מי ומה ניתן לעשות על מנת שיהיה נעים יותר – ממה עלינו להתחיל?
בשלב הראשוני, אני ממליצה לנשום עמוק ולהתבונן במציאות בפשטות: אלו פריטים שהצטברו ואנחנו רק צריכים להתאים אותם למקומם. פריט אחר פריט. נדמה כי זאת פעולה בלתי אפשרית, אבל כאשר מחליטים להתחיל בתהליך, זה כבר נהיה פשוט יותר.
מחלקים את המרחב או את המשימה הנדרשת למספר אזורים וכך מתחילים במיון ובסידור, שלב אחר שלב.
תהליך המיון הוא קריטי על מנת שנסנן כמה שיותר פריטים. ברגע שיעשה מיון שטחי יותר, כך ניצור מציאות של עומס פריטים בחזרתיות. אין ספק שתהליך המיון דורש זמן אבל הוא הכרחי ומשמעותי להצלחת התהליך.
לאחר הסידור היסודי, הפריטים המיותרים יצאו מהמרחב הביתי למסירה, מכירה או לפח האשפה והסביבה הביתית כבר תיראה אחרת לגמרי. אך מה נעשה אם העומס חזר על עצמו לאחר תקופה קצרה? אם כך קרה, זה יכול לגרום לנו לתחושת תסכול עמוקה וחוסר אונים.
זה טבעי שהעומס מצטבר כל פעם מחדש, אך השאלה היא האם נהיה מוכנים ומודעים אליו יותר מבעבר. האם כאשר נבחין בערימת פריטים, נהיה מוכנים להתמודד איתה ולסדר יסודית ללא דחיינות כלשהי.
נתבונן בכל פריט ונראה מהו המקום המתאים עבורו ושם נשתדל לאחסן אותו. הגדרת המיקומים היא הכרחית לשימור התהליך כי אם נמצא מקום חדש לפריטים בכל פעם, נגרום לעצמנו לחזור שוב לאותה נקודת התחלה של מרחב ביתי עמוס ומתיש.
ערימת פריטים קטנה יותר, גם פשוט יותר למיין ולסדר מאשר ערימה של פריטים מרובים.
לכן חשוב להתבונן על המציאות בעין טובה,, ברוגע ובשיקול דעת וגם אם נראה כי הגלגל חוזר על עצמו, זה לא באמת כך. אנחנו גדלים ומתפתחים, תוך כדי תהליך הסידור ונהיים מודעים יותר. ממש כמו תינוק שמתחיל ללכת ותוך כדי התהליך נופל וקם, נופל וקם.
היכולת שלנו להיות מודעים לעומס הפריטים ולדייק את מה שנמצא לנו בבית היא יכולת נרכשת. עם הזמן, זה נהיה פשוט ומתאפשר יותר. צריך רק לנסות ומשם דרך המלך אל הסדר והארגון בבית, סלולה עבורנו.
