מה המשותף לבית כנסת 'אלגריבה', רבנו נסים המצרי, רבנים ידועי שם כרבי מכלוף הכהן, הרב מצליח מאזוז ואחרים? – כולם קשורים למורשת יהדות תוניסיה בכלל ויהדות ג'רבה המופלאה בפרט.
ציפי לידר 01/01/2014
פרוזדור לירושלים
הישוב היהודי באי ג'רבה הוא עתיק ביותר. ראשיתו מימי חורבן הבית. גולת הכותרת של קהילה זו היא בית הכנסת 'אלגריבה' (המופלא), אשר על פי המסורת מושתת על אבן מבית המקדש ועל דלת ממנו שהביאו עימם הגולים הראשונים. מכאן הוא זכה לכינוי "הפרוזדור לירושלים". בשל קדושתו המיוחדת שימש בית הכנסת אבן שואבת ליהודי תוניסיה וליהדות אפריקה הצפונית בכלל. עד היום רבים נוהרים אליו בל"ג בעומר כדי לחגוג בו את ההילולא לרבי שמעון בר יוחאי. מה הפלא שבית הכנסת על פי דגם אלגריבה ומרכז רוחני מתוכננים להיבנות בקרוב בירושלים.
מוקד עליה לרגל
לצד חכמי תוניס הידועים כרבנו חי טייב (עליו נאמר "רבנו לא מת" ואשר רחוב בירושלים נושא את שמו) מפארת גלריה של רבנים את יהדות ג'רבה. רבנים אלה הקנו לאי את התואר "ירושלים דאפריקה". שניים מגדולי חכמיה של יהדות זו רבי רחמים חי חוויתה הכהן, המכונה גם "האדמו"ר מג'רבה", והרב חיים חורי – שהפכו לאגדה עוד בחייהם, זכו לעלות לארץ הקודש, וקבריהם בברכיה ובבאר שבע הפכו לאתר עליה לרגל למאות אלפי מאמינים.
מי הוא רבנו נסים המצרי? על פי הסיפור הרווח במסורת התוניסאית יהודי אחד לא היה לו כסף לקנות את צורכי חג הפסח. פתאום פגש בדרכו זקן אחד שהזדהה בשם: "רבי נסים המצרי". הלה דאג לו לכל מחסורו והבטיח לבקר בביתו בליל הסדר. אותו זקן, כפי שניחשתם, לא היה אלא אליהו הנביא.מאז כל עני מייחל להקב"ה שישלח לו את רבי נסים המצרי לקראת החג. סיפורים אחרים מפליגים בשבח חכמת שלמה המלך. תוניסיה היא גם מולדת "ג'וחא" ואמרות חכמים.
פולקלור יהודי
עם הכיבוש הצרפתי בתוניס, השתלבו היהודים בתרבות המערבית, אולם יהודי ג'רבה דבקו בכל מאודם במורשת היהודית. יהדות ג'רבה ידועה גם במנהגי העדה הייחודיים ובמאכליה המסורתיים. סעודת יתרו, "מפתח" ראש חודש ניסן כסמל למפתח הגאולה – על רקע מרקחת הטיט, המסמל את שעבוד מצרים – ראש כבש בליל ראש השנה והזרוע בליל הסדר, וכמובן הקוסקוס והחיטה בחמין של שבת ובסעודות חנוכה ופורים. אולם בראש מצעד התפריטים צועדות הביצים, שהן אורחות כבוד בכל סעודות שבת וחג.
השריד האחרון
חודש חלף מאז הלכה לעולמה אשת החסד המופלאה, טרינזה כהן ע"ה. מהאי ג'רבה הרחוקה באפריקה הצפונית דרך מעברה בשלומי בשנות החמישים ועד שעשתה את דרכה עם בעלה בישי זצ"ל לעיר הקודש ירושלים, והותירה אחריה חלל ענק בקרב משפחתה, מכיריה ומוקיריה האוהבים. למרות חזותו הפשוטה (וכובע הברט לראשו), בישי היה אחד מל"ו צדיקיה הנסתרים של העיר, שחלם חי ונשם משיח ללא הפסקה. התפילות ופרקי התהילים לא משו מפיו תמיד. כן גם המשיח הוא התגלמות דמות עני הרוכב על חמור…
כשמורת טבע חיה של הפולקלור היהודי דבקו בני הזוג במנהגי העדה. טרינזה, רעייתו הנאמנה ע"ה הייתה אישה נמרצת וחביבה שתמונת הוריה מפארת את מוזיאון ישראל. היא לא הייתה זקוקה לשולחן ערוך. בית אבא שימש לה ספר הלכות חי, שעליהן היא שקדה בקפידה רבה. המאכלים שקישטו את השולחן – החלות המיוחדות, היין ועד אחרון התבלינים היו לשם דבר – כולם תוצרת בית מעשי ידיה של אשת חיל להתפאר. מאור פניה לזולת, הנתינה הבלתי פוסקת, החיוך, חוש ההומור ומעל הכל סיסמת ה'מַכְּתוּב' (האמונה שכל דבר נכתב בשמיים) ליוו אותה בכל צעדיה והיו חלק בלתי נפרד מאישיותה הייחודית.
הם היו השריד האחרון. עימם הלך דור שלם, דור של כהני ג'רבה הטהורים, המיוחסים לתקופת הבית הראשון, דור של מתפללי בית הכנסת העתיק 'אלגריבה' ודור של אמונה תמימה וחסרת פשרות בה' ובחכמים ושל מנהגי מסורת. לזכר דמותם המופלאה של הזוג והדור מוקדש המאמר, גלעד לנשמתם הטהורה.
המאמר מוקדש לזכרה של אשת החסד המופלאה, טרינזה הצדקת ע"ה, במלאת חודש לפטירתה, ולבעלה הצדיק בישי כהן זצ"ל.
