שמחת תורה – היחס בן תורה לשירה

הרב שמואל בירנבוים כותב על ההתחלה החדשה שטמונה בתקופת סיום החגים ועל הקשר בין הציווי על השירה לתורתנו הקדושה.

הרב שמואל בירנבוים 07/10/2009

במדבר פרק כט

לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

- פרסומת -

(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(לח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

מספר קרבנות היום: 7 כבשים,איל אחד,שעיר אחד ופר אחד: כמות כזו מצאנו רק בשמחת תורה וב…ראש השנה ויום כיפור! הדבר מלמדנו שחג זה קשור בהחלט לימי הדין. בחג נידונים על המים, ואנו מתפללים בכובד ראש ובהתרגשות רבה את  תפילת גשם. האשכנזים אף לובשים קיטל ומנגנים בניגון הימים הנוראים… (ולמעוניינים, יש על כך מאמר נפלא של הרב וויטמן-רבה של תנובה, התפרסם בספר "סוכת שילה" עמ' 167). שמחת תורה מהווה שיא בכך שהוא חיתום הדין אך גם יום שמחה אדיר, לאחר שחזרנו לבית הקבע, ואנו שמחים בשמחת התורה, וזהו תכליתם של כל החגים! עלייה בקדושה איננה מתבטאת רק בצום ובתחנונים, אלא גם בשמחה ,כפי שהרחבנו בעבר, ובחיי יום יום בעלי תוכן. הנה, מיד לאחר תפילת נעילה בה אנו חשים כמלאכים שאינם נזקקים לחיי הגוף ומתעלים במעלות הקדושה, אנו תוקעים יתד לסוכה ,נוטלים פטיש ומסמר. חז"ל רואים בכך "ילכו מחיל אל חיל"- המשך הקדושה!

הפעם אני מביא דברים שכתבנו בעבר, לכבודם של המצטרפים הרבים בשנה זו ,וכתזכורת לוותיקים :

אנו לקראת סיומם של החגים, אך מיד אנו פותחים בהתחלה חדשה. ובעצם, כבר בשמחת תורה  אנו פותחים מחדש בקריאת התורה מבראשית. אך המצווה איננה רק לקרוא מחדש, אלא ישנה גם מצווה לכתוב את התורה , כנאמר בסנהדרין (כא: )-

"אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצווה לכתוב משלו, שנאמר:ועתה כתבו לכם את השירה הזאת…". במקור למצווה לא מוזכרת התורה אלא "שירה", אך הרמב"ם הפוסק על פי הגמרא מוסיף ומבאר: (הלכות ספר תורה ,פ"ז,ה"א):

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו,שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר:כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות…"

ומעיר בעל "תורה תמימה":

…והנה מש"כ: לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא"א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא"כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו"ד סי' ע"ר. אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקב"ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה"נ כן, וצע"ג.

קושיית הת"ת ברורה: כשם שאנו כותבים תפילין ומזוזות ובהן פרשיות ספורות ,כי כך צוותה התורה, אם כן, ניתן גם לומר שחיוב התורה לכתוב רק את שירת האזינו, ואין בכך בעייה בכתיבת פרשיות פרשיות. הת"ת עצמו מציע פרוש משלו להחלת המצווה על התורה כולה:

ומה שנראה לומר בזה עפ"י המבואר בגיטין ס' א' ולפנינו בסמוך פסוק כ"ז דהתורה מגילה מגילה נתנה, כלומר כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ועוד פרשה היה כותבה עד שלבסוף ארבעים שנה כבר היו מוכנים כל הפרשיות, ולכן עתה כשבא לכתוב שירת האזינו ועם זה הודיעו הקב"ה שקרבו ימיו הוסיף לומר ועתה, כלומר עתה שכבר נגמרו כל פרשיות התורה, כתבו עוד, כלומר השלימו את שירת האזינו וכבר תהיה התורה בשלמותה ולמדה [את התורה] את בני ישראל, ולפי"ז ממילא מבואר שמעיקר המצוה לכתוב את כל התורה, ודו"ק:

שירת האזינו מצטרפת לנכתב עד כה, וממילא הציווי לכתוב הכל כולל השירה. (ולענ"ד, לטעם זה לא ברור מנין שפרשת "וזאת הברכה " בכלל…). אך הסבר מעניין ופשוט מביא אביו של הת"ת, בספרו ההלכתי החשוב: "ערוך השלחן" (ס' ר"ע, ס"א בהערה)-

ולענ"ד נראה דהשירה היא התורה ולפעמים כוונתה רק על השירה בלבד כדמוכחי קראי שמתחיל כתבו לכם את השירה הזאת וגו' ויכתב משה את השירה הזאת וגו' וילמדה את בנ"י ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת וגו' עד תמם וגו' לקוח את ספר התורה הזה וגו' וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תמם והרי מקודם כתיב וילמדה את בנ"י אלא ראשונה קאי אשירה והשנייה על כל התורה לכך כתיב עד תמם כמו מקודם בדברי התורה דהתורה היא שירת העולם ויש שירות פרטיות שירת הים שירת האזינו ודו"ק.

יסוד חשוב למדנו מדברי בעל "ערוך השולחן"- התורה נקראת שירה! אמנם דבריו- "התורה נקראת שירת העולם" טעונים הסבר:

בפשטות ניתן לומר, כי יש הבדל גדול בין סיפור לבין שירה. ספר טוב יכול להיות מרתק ומעניין ביותר, אך משסיימנו לקוראו אנו עוברים לספר הבא. אין עניין לחזור ולקוראו, כשאנו מכירים כבר את תוכנו. ניגוד גמור לכך הוא השיר. שיר אהוב אנו מרבים לשמוע, וככל שאהבתנו אליו גדולה יותר כך נרבה לשמעו! לרבים מאיתנו דיסקים ושירים אהובים בביתנו וברכבנו, וכולם שירים אהובים וידועים. מבחינה זאת, להבדיל, כל מערכוני ה"גשש" הם שירים אהובים. אני זוכר בילדותי שהלכתי להופעה של ה"גשש", כשהקהל הכיר בעל פה את כל המערכונים מילה במילה, ובכל זאת ההנאה היתה עצומה. כך, ושוב להבדיל והרבה יותר, עלינו להתייחס לקריאת התורה המתחדשת מדי שנה. אנו מכירים את הסיפורים של בראשית, אך בכל זאת עלינו לקוראם ולהתענג  בהם מחדש. וכאן, בניגוד ל"גשש", שהסיפור נשאר אותו סיפור, בתורה ישנה התחדשות, ואסור שהמסר של פרשת בראשית יהיה בדיוק כפי שהיה בשנה שעברה. העולם השתנה, העולם התקדם, ועלינו להבין מה המסר של הפרשה לשנה זו-תשס"ט! ניתן ,כמובו, להתחדש בלימוד פרשנים חדשים בכל שנה ושנה, אך דומה בעיני שההתחדשות האמיתית היא בהתאמת הפרשה למציאות העכשווית. בהרצאותי בצבא, אני משתדל תמיד להראות את האקטואליות של הפרשה והתאמתה למציאות חיינו, ולמרות שנכתבה לפני שנים רבות כל כך. לדעתי, זאת הסיבה שחיילים מגלים עניין כה רב בשיחות – הם נוכחים לדעת (ולצערי, בדרך כלל לראשונה בחייהם), כי התורה היא תורת חיים, בכך שהיא מורה ומנחה אותנו בחיינו אנו. את ספר איוב לימדתי מאות פעמים, ואולי חלקכם עדיין זוכר לימוד זה, אך הלימוד משתנה מדי שנה. אין לי מחברת מסוכמת ממנה אני מלמד, אלא אני משתדל ללמוד את הסבל את ההתלבטויות וכמובן את תשובת ה', מתוך ראי חיינו.

זהו ההסבר הפשוט,לכאורה, של ראיית התורה כשירה, ככח ההתחדשות המתמדת. אך דומה שההשוואה לשירה היא עמוקה הרבה יותר: ושוב, נביא מדברי בעל "ערוך השולחן" במקום אחר, מתוך הקדמתו לחלק "חושן משפט"- הוא עוסק שם בריבוי הדעות והמחלוקות, ולדבריו, לכולם מקום בהלכה ,ובלשונו:

"וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו- דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה, ואדרבא זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה, וכל התורה  כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר הנעימות…"

תזמורת (וכן מקהלה), מורכבת מכלים שונים ומשונים, כל אחד קולו שונה מחברו. אם ניקח יצירה ידועה כמו הימנוננו -"התקווה" ,הרי שאם נשמע כל כלי בפני עצמו כמעט ולא נזהה את מנגינת ההמנון, אך כששומעים את התזמורת כולה מבינים עד כמה כל כלי וכלי תורם ליצירה. נגינת (הכאת) המצילתיים במילים "להיות" "חופשי" "ארץ"… מרעידה את הלבבות, אך זאת רק בנגינת התזמורת כולה … ואגב השוואת התורה לתזמורת, כשם שגם בה יש אחד שלא מנגן ולא שומעים את קולו, אך כל התשואות אליו-והוא…המנצח, וכמובן,הנמשל לכך הוא הקב"ה המנצח על כל קולות העולם, והתורה היא שירת העולם,כדברי עה"ש. רעיון זה של עה"ש שמעתי לראשונה מהרב מוטי אלון, וסיפרתי לו סיפור מילדותי המרחיב רעיון זה:

כשלמדתי בישיבת "נתיב מאיר" ניגנתי בקלרינט במסגרת תזמורת הנוער של ירושלים. קבלנו כלים מהתזמורת,ובמקרה קבלתי קלרינט שונה מכולם (הנקרא :קלרינט במי במול), קצר יותר, בעל צליל גבוה מאד (כפיקולו). זהו כלי נדיר, שכמדומני, לא מיוצר כעת. גם אז היה נדיר ביותר (רק בתזמורת המשטרה ואולי בעוד תזמורת). והנה לאחר כמה שנים הגיע היום שהצטרפתי לתזמורת הייצוגית של ירושלים.אני זוכר את השמחה בה קבל אותי המנצח, עוד בטרם שמע אותי, ורק בזכות הכלי הנדיר שבידי. הוא אמר בהתלהבות רבה, כי נוכל לנגן יצירות מיוחדות המשלבות כלי זה, נתן בידי דפים רבים ללמידה, ואני בסך הכל רציתי להיות נגן מן השורה… והנה הגיע יום החזרה הראשון אליו התכוננתי כל כך, ואנו פותחים ביצירה, ולאחר כמה שניות המנצח עוצר את הנגינה של כולם, פונה אלי ושואל אם התכוננתי כיאות. הסמקתי מבושה, והוא מבקש ממני לנגן,לבד,לפני כולם. אינני יודע איך הצלחתי לנגן, אך ניגנתי ובסיום הקטע, המנצח מבקש שאנגן בדיוק כך יחד עם כולם. ושוב התזמורת מנגנת, ושוב המנצח קוטע את הנגינה, ושוב פונה אלי, ובשאלה- מדוע לא ניגנת כמו קודם? לאחר שהתברר שלא שיניתי נגינתי, ביקש המנצח שאנגן צליל מסוים ,והוא השווה זאת לכלים אחרים ,ופה התגלה העניין- התברר שהכלי שלי מזייף בכרבע טון (לא משקל…) ,דבר שלא ניכר בנגינה לבד, אך בנגינת התזמורת כשהוא גבוה בקולו, הדבר ניכר למביני דבר. ואז אמר לי משפט שנחרט בזכרוני: אתה יכול ויודע לנגן היטב, אך רק לבד ולא בתזמורת... (וסיומו של הסיפור שהחלפתי לקלרינט רגיל….).

מסיפור זה, שנזכרתי בו לאחר עשרות בשנים, למדתי דבר חשוב לעניין השירה, ובהמשך לדברי עה"ש: לא רק שלכל כלי תרומה מיוחדת ליצירה, ובלעדיה היצירה אינה מושלמת. מסתבר שאת הקול הייחודי ניתן לברר ולבדוק רק באמצעות התזמורת כולה. את זיוף הצליל ניתן להכיר ולזהות רק בהשוואה ובתערובת הקולות כולם. וכנראה גם בלימוד התורה, לכל אחד קול ייחודי ודרך משלו , וניתן לעמוד עליה, לבחון אותה ולאמת אותה רק בהשוואה ובלימוד עם שאר הקולות והפרושים. לעתים פרוש נראה נחמד ונעים ומקורי ביותר, אך רק אם נלמד אותו יחד עם כל הדרכים והפרושים נוכל לעמוד על טיבו האמיתי.

עד כאן עסקנו רק במקור המצווה (מפסוק: כתבו לכם את השירה…) והיחס שבין תורה לשירה. יש ,כמובן, מקום להעמיק גם בתוכנה וחיובה של המצווה, הדורשת מכל אדם לכתוב ספר תורה, הוצאה נכבדת ביותר, אולי הכבדה מכל המצוות. במסגרת זו לא נוכל להעמיק ולהרחיב, אך נסתפק  רק בנקודה אחת הנוגעת לקיומה בימינו, ונביא חלק מהדברים המובאים ב"ערוך השולחן" בו עסקנו בעיוננו זה:

ערוך השולחן יורה דעה סימן רע

סעיף ז: כתבו הרא"ש והטור: שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותן בבהכ"נ לקרות בהן ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בנ"י שימה בפיהם וע"י הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריין ולכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה עכ"ל:

סעיף ח:  יש שפירשו בכוונתם דאין כוונתם לפטור בזמה"ז מכתיבת ס"ת אלא כוונתם דעתה יש גם מצוה באלו דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם את השירה הזאת [ב"י וב"ח וט"ז סק"ד ומעיו"ט] וראיה ברורה לזה שאין כתיבת ס"ת מפני הלימוד שהרי אמרינן בגמ' דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו ואם עיקר המצוה הוא מפני הלימוד הרי יש לו במה ללמוד אלא וודאי שזהו מצוה בפ"ע [שאג"א סי' ל"ו] וי"א דאינו כן וכוונתם לפטור האידנא מכתיבת ס"ת דעיקר המצוה הוא מפני הלימוד ועתה אין לומדין מס"ת אלא מחומשים ומשניות וגמ' [דרישה וש"ך סק"ה]:

סעיף ט:  ולשון הרא"ש והטור משמע להדיא כן דאם כפי' הראשון ה"ל לומר דהאידנא יש גם מצוה במשנה וגמ' ועוד שהרי מפורש כתבו דעיקר המצוה הוא כדי ללמוד בה ועוד שסיימו בדבריהם ולכן הם הם הספרים שאדם מצוה לכותבם דמבואר להדיא דרק הם מצוה ולא ס"ת וכדברי הרא"ש והטור כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים ע"ש.

מדבריו יוצא כי על פי שיטת הרא"ש והטור, המצווה בעיקרה היא להרבות את הלימוד, ולכן בימינו קיומה של המצווה היא דווקא בקניית ספרים ללימוד, כדי שיהיו זמינים בבית. ועל כן, ובעיקר בעת החגים יש לדאוג לא רק לתיקון החומרי- קניית מוצרים כלים ומאכלים להנאת החג, אך גם להעשרת עולמנו הרוחני ובכך נקיים מצוות כתיבת ספר תורה בימינו.

שנזכה לשמוח בשמחתה של תורה, להגדיל תורה ולהאדירה,