ד"ר מוטי גולן מביא את מוטיב האמונה וההשגחה האלהוית הנלמד בפרשת שמות ואת סיפורו של איש עסקים יהודי שהתעקש להניח תפילין ומנע אסון גדול יותר בפיגוע של מגדלי התאומים בארה"ב.
ד"ר מוטי גולן 08/01/2010
סיפורי המקרא אינם סיפורים המלמדים רק על היסטוריית העבר, אלא, יש בהם כר נרחב של לקחים חינוכיים ומוסריים נעלים ביותר בחייו של כל יהודי, בכל מקום ובכל זמן. אין הם סיפורי בדים ובוודאי אינם בחזקת "סיפורי פוגי", אלא, אדרבא!, יש בהם כדי להפיג את המתח הרוחני, כמו גם את המתח הפיזי אשר יהודי חי בהם מידי פעם.
פרשת השבוע, פרשת שמות אוצרת בתוכה מוסרי השכל ולימודי לקח למכביר ולצערנו, אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. חומר רב יש בפרשתנו כדי ללמדנו על דפוסי התנהגות נאותים ורצויים בקיום המצוות "הלכה למעשה". ומעל לכל, יש בה חיזוק האמונה הנצחית ב"השגחה העליונה", קרי: בהקב"ה, בתורתו הקדושה ובנביאות משה רבנו, אדון הנביאים אשר מהדקה הראשונה ללידתו כשהבית "נתמלא באור" ועד לרגעי חייו האחרונים כבר נודע בשערים כגואלם וכמושיעם של ישראל מגלות מצריים או "גלות הגלויות" כהגדרתו של הרמב"ן. בעזר ה', בשבועות הקרובים עוד נרחיב על דמותו הייחודית, ההירואית והמנהיגותית של "הגדול מכולם", משה בן עמרם [גדול הדור] ויוכבד [המיילדת הצדקת]. דמות אדירה אשר עיצבה את דרכם הפיזית והרוחנית של עם ישראל עד סוף כל הדורות. ודו"ק.
מוטיב האמונה בהשגחתו האדירה של הקב"ה יתברך שמו לעד ולנצח נצחים מופיע בפרשתנו, ובגדול!. "מבחן האמונה" בבורא עולם אצל עם ישראל במצריים לא היה פשוט וקל ואף משה מבטא זאת בפשטות ואומר [בפסוק הראשון של פרק ד']: "והן (עם ישראל) לא יאמינו לי…". ולאחר דו-שיח די מפתיע ודי נוקב עם הקב"ה ולאחר מספר אירועים שקרו למשה, המציאות הייתה הפוכה ממה שהוא צייר. ואדרבא! התורה מעידה [בפסוק האחרון של פרק ד']: "ויאמן העם… ויקדו וישתחוו".
לא יהיה מן הראוי שלא לציין את עובדת החיים הפשוטה והידועה לכל בר בי רב, והיא: שהגם שעם ישראל כן עמדו בכבוד "במבחן התוצאה" הרי, שלצערנו, מבחן זה לא תמיד החזיק מעמד ולא היה פשוט וקל, כלל וכלל. ההיסטוריה היהודית לדורותיה ידעה "עליות ומורדות" ולצערנו הרב, מורדות יותר מעליות. מורדות שיכולים להעיד יותר מ"אלף עדים" על אירועים נוראיים ומזוויעים שאירעו ואשר העמידו במבחן אף את גדולי האומה, וקל וחומר את פשוטי האומה. אשר על כן, לא תמיד חלק מעם ישראל יכל לעמוד בזה. ופעמים, זקוקים וצריכים אנו "סייעתא דשמייא" כדי לחיות ולהיות עם חוסן נפשי אדיר המוביל לביצוע נאות ורצוי של דרך האמונה, אמונה צרופה בהקב"ה והסיפור המובא כאן יש בכוחו לתמוך בדרך נעלית זו, שאין למעלה ממנה ואין בלתה, כדלקמן:
איתן מילר (שם בדוי) הוא איש עסקים דתי וצעיר שנאלץ מידי פעם לטוס לפגישות עסקים ברחבי ארה"ב. מלבד מזוודת המסמכים שלו ותיק כלי רחצה הוא תמיד החזיק "צמוד ללבו" תיק תפילין שקיבל מתנה מסבו בטקס הבר מצווה. התיק היה עטוף בקטיפה כחולה ועליה היה רקום באותיות זהב A.M.. איתן השתדל תמיד לא להפסיד מניין ולמותר לציין שהיה מקפיד על קריאת שמע בזמנה.
יום אחד איתן היה אמור לטוס עם חברת UNITED בטיסה מס' 175 לפגישה עסקית ו"לקטוף" סכום נכבד. מספר שעות טיסה הפרידו בינו ובין העיסקה. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות על המטוס. האיתות הגיע והוא נכנס בזריזות אל תוך המנהרה המובילה אל מפתן המטוס כשבידו השמאלית תיק המסמכים ובידו הימנית תיק התפילין. לפתע צלצל הפלאפון. הוא עצר וענה. על הצג הופיע השם, רבקה, אשתו. "כן יקירתי" – ענה איתן והניח את תיק התפילין על כסא עץ שניצב בצידה הימני של המנהרה. בלי משים, הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה. איתן נכנס פנימה והתיישב בכורסת העסקים שנרשמה על שמו מספר ימים לפני. איתן התרווח על כורסתו, הביט הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת אחרי שהנוסע האחרון נכנס אל בטן המטוס. הכל נראה שקט ושלו. מנועי המטוס הופעלו ונשמע קולו של הקברניט: "בוקר טוב, נוסעים יקרים וברוכים הבאים… נא להדק חגורות" – ביקש. לפתע, איתן קפץ כנשוך נחש ואמר לעצמו: "איפה תיק התפילין? אוי, רבש"ע, היכן הנחתי אותו"?! לאחר הרהור קצר איתן נזכר שהתיק מונח על כסא העץ בתוך המנהרה. המטוס התחיל לנוע אל עבר נתיב ההמראה.
איתן הנסער פנה לדיילת וביקש בקול מתחנן: "אנא, בקשי מהטייס להמתין לי רק דקה אחת. לצערי, שכחתי את תיק התפילין שלי במנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 150 מטר מכאן". הדיילת הסתכלה עליו כמו על "משוגע" והשיבה בנימוס: "סליחה אדוני. יש לנו לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה". איתן לא ויתר. הוא הרים את קולו ואמר: "אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן. יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין"!. לתדהמתו הרבה, נוסעי המטוס הצטרפו "למקהלה" ודרשו מהדיילת: "תנו לו לרדת. זה לא ביג דיל. תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין". הטייס ביקש לדעת על מה המהומה ושלח את המסר הבא: "אני מצטער. אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים ועם כל הכבוד לתפילין שלך, לחברתנו יש כללים וחוקים. אנחנו תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי הטיסה". כשהמהומה לא שככה, הטייס עצר לרגע את המטוס ויצא לדבר עם איתן שלא וויתר והוויכוח עלה לטונים גבוהים מאד. זה נמשך 18 דקות ארוכות.
"יכולתי כבר לצאת ולחזור" – זעק איתן. "נפלתם פה על הראש"?! הטייס "נכנע" והודיע ל"נוסע הבעייתי": "אני פותח לך את הדלת. רוץ לתפילין שלך. אבל לא כדאי לך לחזור. אני נועל את הדלת וטס". איתן ניסה לשכנע את הטייס שהוא חוזר תוך "דקה וחצי". אבל, הטייס בשלו. "גוד ביי, להתראות".
איתן ראה בעיניים כלות כיצד נסגרת דלת המטוס אחריו ושינן לעצמו את אשר למד בבית המדרש: "כל עכבה – לטובה. אני מאמין באמונה שלמה בקב"ה ואני שלם עם החלטתי גם אני אצא נפסד". הוא שעט לעבר המנהרה. תיק התפילין היה עדיין שם. איתן הרים את התיק ונישקו כ"מוצא שלל רב". הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס אך, היה זה מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה "ציפור הברזל" בשעטה לקראת מעופה.
טיסת 175 של חברת UNITED מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מטוס זה, כמו גם שלושה מטוסים אחרים נחטפו ע"י תשעה עשר מחבלים מארגון הרשע הטרוריסטי "אל קעידה" וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים אשר בעיר ניו יורק. היה זה אחד מפיגועי התופת הידועים לשמצה והמוכר בשם "אסון התאומים", ביום 11 בספטמבר 2001 למניינם. למותר לציין, ש-18 הדקות אשר בהן איתן התווכח עם הטייס, היו אלה 18 הדקות שבהן המטוס התעכב ובכך נמנע אסון קשה "עשרת מונים". משום שעל פי התוכנית המקורית של המחבלים היו אמורים לפגוע בבנייני התאומים שני מטוסים יחדיו, דבר שהיה ממיט אסון, שואה וחורבן על רבבות עובדים אחרים בשני בנייני התאומים שרבים מהם הצליחו להימלט מן הבניינים במשך 18 הדקות של העיכוב. רבבות אנשים קיבלו חייהם במתנה בזכות מסירות הנפש של צעיר יהודי אחד, מיוחד ויחיד שהתעקשותו למצווה אחת של התפילין גרמה במישרין להשגחה העליונה לעמוד לימינו ולהצילו, כמו גם רבבות אחרים.
המאמר מוקדש לר' שלמה מרדכי בן ר' חיים אריה לבית סולומון הי"ו, חבר יקר וקרוב ללב. לרפואתו (בגו"ר) השלמה, ולהצלחתו הרבה, ואשר ההשגחה העליונה, האירה לו פניה.
