מאת: הלל פשין
מאז החלה מלחמת חרבות ברזל לפני יותר משנה, גברים רבים זומנו לצו מילואים. רובם התייצבו, ושירתו במשך כמה סבבים, השאירו מאחוריהם בית, משפחה ועבודה. חלקם עצמאיים עם עסק שבינתיים קרס, חלקם בדיוק השתחררו ולא הספיקו לחפש עבודה. אנו מעריכים מאוד את תרומתם וזה לא ברור מאליו בכלל. אך במאמר זה אני רוצה לעסוק בנשות המילואימניקים.
נשות המילואימניקים הן כל אותן נשים שמצאו את עצמן יום אחד מנהלות את הבית לבד, מנסות לג'נגל בין העבודה לאיסוף מהגנים, שיעורי בית ומקלחות לבד, תמיכה רגשית בילדים שלא מבינים לאיפה אבא נעלם ומתגעגעים אליו, ולעשות שבתות וחגים לבד – כשברקע כל הזמן הפחד המצמית שיקרה הגרוע מכל.
נשות המילואימניקים מחזיקות את הבית על גבן. כשהאיש נשלח להילחם בחזית הן נלחמות בחזית העורף. נושאות בקושי רב את העומס והטירוף שאין להן עם מי להתחלק בו. מנסות לתפקד כמה שהן יכולות ולא לחשוב על הדפיקה בדלת, לקבל על עצמן גם את תפקיד האבא במשפחה.
נשים רבות משתפות באומץ ברשתות החברתיות שככל שעובר הזמן והמלחמה נמשכת הן נתקלות בפחות הבנה מצד מקומות העבודה. בתחילת המלחמה כולם הכילו והבינו, לא אמרו מילה כשהן הגיעו יותר מאוחר או היו צריכות לצאת מוקדם כדי לאסוף את הילדים. אבל בסבב השלישי והרביעי כבר פחות מבינים, וימי המחלה של הילדים מתחילים להיגמר. ולכי תסבירי שגם הבוקר הילד קם עם חום, ואין לך, פשוט אין לך עם מי להתחלק בימי המחלה. הכל עלייך. והם לא יפטרו, כי הם תומכים בצה"ל וגם האחיין שלהם במילואים. אבל הם מזמנים לשיחות שימוע או עושים פרצוף כשהיא צריכה לצאת מוקדם לאסוף את הילדים.
אמנם נקבע בחוק שעובדים שבני זוגם או שותפם למשמורת על ילד משרתים במילואים, זכאים בתנאים מסוימים להיעדר מהעבודה ולקבל שכר בימי היעדרותם (אתר כל זכות), אך גם זה לא מספיק. אישה של מילואימניק ששירת עד 30 ימים לא זכאית להיעדר בכלל, ומילואים של 60 יום מזכאים ב-2 ימי היעדרות בלבד. במשך חודשיים היא היחידה שיכולה לדאוג לילדים, יומיים זה בכלל לא מספיק לאמא של מספר ילדים.
גם הן במילואים. וצריכות לחזק את האיש שלהן במילואים כשגם לו מתחיל להיות קצת קשה. אז מגיע להן יחס הולם ומתאים, והתחשבות מספקת ממקומות העבודה כשהן צריכות לצאת מוקדם או לקחת עוד יום מחלה כי הילד לא מרגיש טוב. יחד ננצח.
