במרכז אולם הכניסה למרכז "בראת" שבנחלאות סמוך לשוק הייתה מונחת בחמישי שעבר תמונתה של שפרה הורוביץ שהתאבדה בגיל 24 וכן נר זיכרון. על הספות ישבו המומים חבריה שחזרו אך לפני כשעה מהלווייתה הדומעת בהר המנוחות בירושלים. ברקע נשמעת נגינה עצובה על הפסנתר הלבן, מוזיקה נוספת בוקעת מרמקול קטן והם שרים ביחד לזכרה.
גיטי ארנטל, אחת ממנהלות המקום ובית הקפה שמגיש מאכלים יהודיים מסורתיים כמו צ'ולנט ומעסיק בו את יוצאי המגזר כחלק ממטרת המקום, מספרת כי "שפרה גרה לפני כחודשיים בבית של העמותה. אנחנו מסייעים באמצעות מגורים לאפשר לכאלו שעדיין לא מצאו את המקום שלהם. לאחרונה היא עברה לגור בבית שבו היא נמצאה אחרי שהתאבדה. הגענו לשם החברים שלה ופשוט נכנסו לחדר, הדלקנו נרות ליד התמונה שלה לעילוי נשמתה, ישבו ושרנו בבכי ובכאב את השירים שהיא אהבה.
"לצערי, מגיעים לפה לא מעט כאלו שחוו הטרדה מינית כזו או אחרת. צריך שיהיה מקום לכל הנשים שאין להם את האפשרות לדבר. אנחנו יודעים שלמרות שהרבה אנשים ידעו על הפגיעה הקשה והמורכבת שהיא עברה ושאיתה התמודדה מתוך קושי עצום, רק אנשים מאוד קרובים אליה ידעו את זהות הפוגע – שהתברר שזה היה חיים ולדר. היא ממש פחדה שידעו שזה הוא כנראה מכל מיני סיבות אפשר גם להבין את החשש הזה כי אחרי שהוא התאבד היו טענות שהוא עשה את זה בגלל המתלוננות וזה הביא לגל האשמות של הקורבנות.
"שפרה הייתה בת בית אצלנו כאן. מדובר על מרכז שמגיעים אליו מכל מיני סוגים- החל מאלו שרק חושבים על יציאה בשאלה, כאלו שהם חילונים בסתר אך נראים כחרדים בחוץ, ועד כאלו שכבר בעולם החילוני שנים ארוכות. אנחנו רוצים לתת להם מקום חם שיש בו ייעוץ והכוונה אבל לא מתוך מקום של מסכנות וחמלה, אלא להיפך. לכן יש כאן ספרייה שאנחנו עובדים כעת על הבנייה שלה, חדר מוזיקה וארוחות בכל שישי בערב וגם בית קפה במהלך השבוע. אנחנו לא רוצים לבוא ממקום שאומר תעזרו לנו אלא דווקא כזה שמעצים את האנשים. המוטו שלנו זה לקחת את הזהות החרדית שיש בה דברים נפלאים ונהדרים- ניגונים, מאכלים ודברים נוספים שאנחנו מכירים ולצד זאת גם את הדברים שבעולם החילוני.
חבר נוסף, שלמה מבני ברק מספר שהכיר מקרוב את שפרה. "היא התמודדה עם דבר לא פשוט. היו לה לא מעט שאלות על החיים והיא ממש נלחמה. יש בעיה שלא שומעים את הקולות האלו שרוצות עזרה לפעמים ואז זה מוביל למקום הנורא הזה. חשוב שיהיה אמון, אמפתיה והכלה לאנשים כאלו שנמצאים במצוקה נוראית כי יש נטייה לאלו שפועים לזהת את החולשות של הנפגע וכך זה נמשך ואפילו מתעצם. אנחנו כחברים טובים שלה רצינו לדבר ולהספיד בהלוויה ולא אפשרו לנו. בני המשפחה שלה ראו בה צדיקה והם מזועזעים. אמרו שהיא חזרה בתשובה לפי שהתאבדה. זה ממש אסון ואנחנו בהלם".
ואולי היה השבוע מקום שכזה. השבוע במרכז צעירים ירושלים שמאחורי כיכר ספרא הגיעו רבים למה שהוגדר כ"סוכת אבל ונחמה" בעקבות האירוע הטראגי. במקום נערך שיח בין הנוכחים ובין ארגונים העוסקים בטיפול בהטרדות מיניות ושיזמו את הקמת "המקום לנחמה".
אחת מהמבקרות במקום, טובהל'ה קירשנבוים, כתבה בהתרגשות על הייחודיות של המיזם שהוקם ע"י אורי שרמן, מנהל המרכז לבנים נפגעים מינית בעלם ונוספים כי "יצאתי עכשיו מאוהל האבל והנחמה. אירועי הימים האחרונים טלטלו אותי, והרגשתי שאני רוצה להיות בעשיה. נרשמתי למשמרת, בתור אשת טיפול, והגעתי. הגעתי בלי ציפיות, בלי פרוטוקול, בלי אג'נדה. הגעתי, והתקשיתי לעזוב. ישבנו במעגלים, בלי שמות, בלי תגיות, בלי תפקידים. ישבנו ושמענו סיפורים של נפגעים ונפגעות, של הורים של, של אחים של, של ילדים של, שאיכשהו מצאו את דרכם למרחב הזה שמקשיב, מכיל, מאמין. כשיצאתי, אמרתי לאורי: "יש כל כך הרבה נפגעות ונפגעים, אורי. יש כל כך הרבה נפגעות ונפגעים".
עכשיו, אורי ואני מכירים שנים, מתוך עבודה משותפת, מתוך משאלה לשינוי. שנינו, לכאורה, מכירים כל כך הרבה סיפורי פגיעה. ועדיין, עדיין הרגשתי שהייתי היום חלק מאירוע היסטורי. אני לא יודעת לתת לזה שמות או הגדרות או יעדים. אני יודעת לומר, ברמה הכי פשוטה, שנתנו הכרה, ושלהכרה הזו יהיו עוד אדוות רבות. תודה, לכל מי שהגיעה והגיע, שנתנו אמון, שפתחו את הלב, שתמכו ושנתמכו. תודה שהשמעתם קול. אני שמעתי."
