רינה וסרמן לומדת מיעקב אבינו על "קסם הסבאות" ועל ההבדל שבין חובת ההורים לחנך לבין הפריבלגיה של הסבים לאהוב ללא תנאי.
רינה וסרמן 02/01/2011
בפרשת ויחי שקראנו לאחרונה, אנו פוגשים את יעקב-ישראל, בתפקיד סבא. במהלך ספר בראשית, פגשנו אותו: כבן, כאח, כחתן, כבעל אוהב וכאב המקים את שבטי ישראל.
בכל אחד מהתפקידים, הוא מתגלה כדמות מורכבת, המגלמת בתוכה הן את ה-יעקב שבו, והן את ה-ישראל שבו. כך גם רגע לפני מותו, כפי שמתארת התורה בפרשתנו: " ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל, וישב על המיטה…."
תפקיד הסב המתגלה בפרשה, הוא בעיני תמצית ה"יעקוביות" הפרטית, ותמצית "הישראליות" הלאומית. כוונתי היא בשאלה ששאל יעקב את יוסף על מנשה ואפרים "מי אלה?" זוהי שאלת פער הדורות שמתקיימת בכל דור ודור.
לבושו של הדור השלישי, לא תמיד זהה לדור הראשון; לא תמיד אותה כיפה, לא תמיד אותה מוזיקה, לא תמיד אותה שפה, אבל תמיד קיים הרצון להשתייך לשרשרת הדורות, ותמיד יוקד הצורך להשתייך למשפחה. יעקב, שסבל דחייה מאביו ונאלץ להשתמש בטכניקות של רמייה מול אחיו וחותנו, עשה מאמץ אדיר לשמר את ילדיו מאוחדים כמשפחה – אך כידוע לא הצליח.
דווקא כששלח את יוסף "לראות את שלום אחיו" – הם נקמו בו, והשליכוהו לבור. יעקב הסבא מבקש לסגור מעגל, ולמרות ששואל "מי אלה?" על נכדיו, הלבושים כמצרים, ובוודאי שתרבות מצרים ניכרת עליהם, הוא בוחר להכלילם בין שבטי ישראל, ומברך אותם בברכה שאומצה ע"י כל האבות: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
בסוף ימיו יודע יעקב לקבל את נכדיו כפי שהם, ללא משוא פנים, ללא רצון לחנכם, אלא פשוט לברכם מתוך אהבה. זהו קסם הסבאות, וזהו הלקח: התפקיד החינוכי מסתיים בדור השני – אצל הילדים. לסבים ולסבתות יש פריבילגיה, לאהוב ללא תנאי ולקבל את הנכדים כמו שהם. זוהי גם הזכות שיש לנכדים, לקבל אהבה מסבא וסבתא, וליהנות ממרחב הבחירה בלבוש, בשפה-סלנג, בתחביבים וכדומה.
מאחר ומעשה אבות סימן לבנים, אנו עדים לקשיים ביחסים הבין דוריים, ובעקבות זאת, מקיים אגף המשפחה של "אמונה" קבוצות "סבתאות בת זמננו" לפרטים ניתן לפנות ל: ורד דומברוביץ בטלפון – 03-6179216
