סדרת הציורים החדשה של אנה עייש שונה במאוד מסדרות הציורים שקדמו לה. היא מכילה חמישה ציורים בלבד שבכל אחד מהם נעשה שימוש מינימלי בצבעים עם דגש על הצבעים לבן וזהב. שלא כמו בציורים אחרים של האמנית בהם היא מוסיפה את זווית הראייה שלה תוך כדי יצירה ומשליכה על הציור את המציאות שלה – בסדרה זו לא בער בה הצורך הכמעט שגרתי שלה לתאר כל רגש ומחשבה במהלך תהליך היצירה.
הקשר עם המתבונן בציורים הוא באמצעות קווים נוזליים שצוירו בתנועה חופשית, חלקים בולטים וחלקם שטוחים וכתמי צבע תחומים אך לא באופן מדויק. האינטרקציה של הצופה עם הציור היא דרך הצבע, הצורה, הקווים והמרקם.
ובתוך כל זה נבחר השם הלא שגרתי לנושא לא שגרתי 'ירושלים של צבעים'. ואולי דווקא בגלל כל זה נבחר הנושא והשם שבא אחריו שכן ירושלים היא כל מה שמופיע בכל אחד מהציורים בנפרד ובכל הציורים ביחד.
היא לבנה – טהורה וזכה, מקום עלייה לרגל של שלושת הדתות וקדושה למיליארדי אנשים בעולם.
היא שחורה – מרחפת מעליה חרב דמיונית של מלחמות של שנים וענן של אבל שרק היא יכולה להזדהות עימו.
היא תכלת – כי האוויר בה הוא אוויר הרים צלול כיין, כזה שמאפשר לקחת נשימה אמיתית לריאות בכל עונות השנה.
היא זהובה והיא חומה – בגלל העיר העתיקה
היא ירוקה – בגלל ההתחדשות מחוץ לחומות
והיא גם מאוד וורודה כי בתוך הכל, ויש בה הכל, יש בה גם אופטימיות. הרבה מאוד אופטימיות.
הזרימה בציורים שבסדרה היא זרימה חופשית, קווים עבים ודקים, שכמו נוזלים על גבי הבד. קווים סגורים שתוחמים מקטעים וקווים קטועים שלא ברור היכן הם מתחילים והיכן הם מסתיימים. כתמי צבע מכוונים וכאלה שפשוט התפרצו תוך כדי ונצבעו על הבד. כל אלה ביחד הם ירושלים- אסופה ומהודקת ומכילה בתוכה את כל הבלגן הגדול שעוד רגע מתפוצץ אבל בסוף הכל מוחזק היטב.
