מאת: דורית קיף
מה עושה אשה שמבינה שילדיה כבר גדולים מספיק כדי לעזוב את הבית? אנו יודעים מראש שילדינו יגדלו וילכו לגן, לביה"ס ולצבא, ואנו יודעים שיגיע היום והם יעזבו את הבית. ובכל זאת כשמגיע השינוי, הוא יכול להעלות בתוכנו מגוון רגשות שיכולים לנוע משמחה, ציפיה והתרגשות לעצב, אי ודאות, לחץ וחשש.
מה עושה עובדת סוציאלית שעסוקה כל חייה המקצועיים במעברים ושינויים במשפחה ובחיים ונוכחת לדעת שהיא עצמה, עומדת בפני שינוי משמעותי ? שהרי, התרוקנות ביתה מילדיה הולך ומתקרב. יש לה המלצות טובות לאנשים שמגיעים אליה לטיפול ושלל כלים אפשריים להתמודדות עם שינויים בחיים. מה היא עושה כששינוי כזה מתדפק על דלתה?
לפני כעשור שנים עמדתי בפתחו של שלב זה בחיי, כשבני הבכור התגייס לצבא. הבנתי אז שאני מתחילה את שלב התרוקנות הקן. מצאתי עצמי מתבוננת במשפחה המשתנה שלי שתקופה ארוכה הצטמצמה והתרחבה בהתאם לחופשות של ילדי מהצבא. למרות שחיי היו ,ועדיין ,מלאים מצאתי עצמי שואלת רבות על העתיד החדש שעומד בפני, חשה עצב על הפרידה מהמשפחה שעומדת להשתנות ולעיתים מרגישה גם לחלוחית בעיניים.
כעובדת סוציאלית שליוותה אנשים ומשפחות כמעט שלושה עשורים לא יכולתי להתעלם מהשאלה שלא הרפתה ממני באשר למה הייתי אומרת למטופלים שהיו מגיעים אלי במצב דומה. השאלה שחזרה ועלתה הולידה בעקבותיה שאלה נוספת שלא פעם הפניתי למטופלים שלי. איך את מתעלת את הקושי והעצב לגדילה וצמיחה? איך את הופכת אותם לשעור שאפשר ללמוד ממנו?
לשאול את השאלות ולא להתעלם
די מהר הבנתי שאם לא אתעלם מהשאלות האלו ויתרה מזאת, אם אמצא משמעות בתהליך התרוקנות הקן שלי ע"י חיפוש תשובות שיהיו טובות לא רק לי, אלא גם להורים אחרים, אעביר את ההתמודדות שלי לפסים חיוביים שיש בהם סקרנות, למידה וסיוע לאחרים כפי שאני עושה במקצועי כל השנים. וכך החלטתי לצאת למסע חיפוש אחר תשובות למקום החדש הזה.
במהלך עשור שנים כמעט, נפגשתי עם שבעה אנשי טיפול כשלכל אחד מהם גישת טיפול ותפיסת עולם שונה. לחלק מהמטפלים הגעתי בצורה יזומה ולחלקם הוליכה אותי הדרך לגמרי במקרה. כול אחד מצייד אותי בתשובות שמקדמות אותי עוד צעד בתהליך התרוקנות הקן והחלטת החלטות חדשות שמתאימות לשלב החדש בחיי.
כך הגעתי בהתחלה אל נזיר בודהיסטי שלימד אותי לנשום, לתת לנשימה לחלחל בגופי ולהזכיר לי לחזור ל"כאן ועכשיו." למדתי ממנו את ערכה של קבלת הרגשות שיש בתוכי בלי לנסות להעלימם או למצוא דרך להדחיקם. הוא הזכיר לי כמה נכון להכיל את הרגשות, גם את אלו הלא נוחים ולתת להם מקום. דווקא כשאנו עושים זאת אנו מאפשרים להם להתעמעם.
להאט את הקצב ולהתבונן בחוויה
המאמנת האישית (coach) אליה הגעתי אחריו, עזרה לי להיזכר, בתהליכים של דמיון מודרך, בהישגים של חיי. הבנתי אז כמה נכון לתת לעצמי רשות להאט את קצב החיים, לאפשר לעצמי לעשות פחות, להתבונן ולהשאר בחוויה. חוויה לא פשוטה למי שרגיל כל חייו לפעול, לקבוע משימות ולהחליט החלטות.
פסיכולוגית נרטיבית אליה הגעתי אח"כ הסתכלה יחד אתי על סיפור החיים שלי וזה של הורי ועזרה לי לראות כמה הקבלות יש בשני הסיפורים, כמה העבר מתחבר להווה ומה רב הסיכוי שהעתיד יביא אתו פירות דומים. מסקנה שהפיחה תקווה והתרגשות בלבי והפיגה את הרגשות הפחות נוחים בתהליך התרוקנות הקן.
המטפלת הרביעית אליה הגעתי בחיפושי, היתה מטפלת באומנות שעזרה לי באמצעות צבעים וציורים להסתכל על השעורים שקבלתי מילדי ועל הערך שהיו לקשיים שלהם בתהליך ההתפתחות שלי. הבנתי אז שאינני יכולה לצפות שילדי יהיו במקום שלי ויחוו את ההבנות שלי. לכל אחד הדרך שלו ואין ביכולתי לקצר להם תהליכים.
תחנה חמישית במסע היתה סדנת חלומות, אותה עברתי בקבוצה טיפולית. אני וחברי לקבוצה הסתכלנו , כל אחד על חלומותיו , פרשנו , וקבלנו מסרים שרלוונטיים לאותו זמן. הבנתי כמה המהירות והרצון בתשובות מהירות מונע מתובנות משמעותיות להגיע אלי. חזר ועלה עבורי המסר שאני צריכה להאט, להאמין ולתת להמתנה וליקום להביא תשובות.
היועץ הפילוסופי שהיה השישי בדרכי הזכיר לי מה ערכה של משמעות בחיים. הוא עזר לי להבין שהמשמעות שהיתה לי בשלבים המוקדמים של חיי מהמשפחה שלי, צריכה להתחדש ולהתאים למקום החדש בו אני נמצאת היום. למדתי ממנו מה רב ערכו של תהליך, אפילו יותר מההגעה לתוצאה או לתוצר מסויים. כמה נכון להסתכל על כישלונות (לכאורה) כשלב בדרך להבשלה של יוזמה חדשה.
לחיות את החיים מתוך סקרנות
אחרונה חביבה היתה פסיכולוגית, שהציעה לי להתנסות בשיטת ה EMDR – עיבוד והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים. שיטה שבה פותחים ערוצי תקשורת בין החצי הימני של המוח לבין החצי השמאלי ע"י תנועות מכוונות של עיני המטופל מצד לצד . במפגשים אתה החלטתי לעבור לחיים שיש בהם המתנה אקטיבית, המתנה לתשובות שמתאימות לי תוך התנסות במה שהחיים מציעים. החלטה לחיות את החיים מתוך סקרנות ופליאה.
בראיה ממעוף ציפור יכולתי לזהות בצעידה בין אנשי המקצוע השונים, גם תהליך שיש בו מעבר. מעבר מעצב וכאב על תקופה שמסתיימת ופרידה מהמשפחה כפי שהכרתי אותה, לתהיות באשר למשמעות שלי בעתיד ולאן ממשיכה דרכי בפרק זה של חיי. התפקיד האמהי כפי שהיה מוכר לי כבר אינו רלוונטי ולא ידועות היו לי עדיין המשמעויות הרלוונטיות למקום החדש שהגעתי אליו. בסופו של התהליך מצאתי, ולא לגמרי הופתעתי, שבעצם חזרתי לנקודת ההתחלה אך הפעם עם שלווה, רגיעה ובטחון. קבלתי תשובות לחלק מהשאלות שהעלתה התרוקנות הקן שלי, מצד אחד ומצד שני למדתי להסתכל באורך רוח על השאלות שעדיין מרחפות וממתינות לתשובה.
פנויה לאתגרים חדשים
הקן שלי כבר התרוקן, שלושת ילדי כולם, גרים מחוץ לבית ואני מוצאת שאני פנויה לאתגרים חדשים והגשמת חלומות, גם כאלו שלא חלמתי עליהם. לידת הספר "ועכשיו מה?" שצמח בעקבות המסע שלי, שינוי מקצועי מעובדת סוציאלית פרטנית לעובדת סוציאלית קהילתית, נסיעה לניו זילנד, ריקודי סטפס או יוגה ערסלים הם רק חלק מהשינויים שצמחו בעקבות התהליך הזה. נוסף לתהליך גם קסם הסבתאות וההתרגשות הגלומה בקטנטנים שמצטרפים לילדים הבוגרים.
יותר מכל, הייתה משמעותית בעיני הבחירה כיצד להתנהג בצומת דרכים שהעלתה הרבה סימני שאלה. בחרתי להחליף את התסכול, העצב ואי הוודאות בעשיה שיש בה חקר, למידה, סקרנות וחיפוש משמעות חדשה. למרות שלא ידעתי מה יעלה בדרך ומה תהיינה המסקנות, עצם הידיעה שאני עושה צעדים לפיזור הערפל ואוספת תובנות שאוכל לחלקן עם ציבור הורים במצב דומה או אנשים הנמצאים בצומת דרכים כלשהיא, כבר נתנה משמעות נוספת לתהליך התרוקנות הקן. הוכחתי לעצמי שהשאלה שעלתה בראשית הדרך "איך את מתעלת את הקושי לגדילה וצמיחה ." רלוונטית ונכונה לכל אחד מאתנו, בכל שלב בחיים. מאמינה שבשאלה הזו טמונים הפירות היפים שיתנו את הטעם למקום החדש אליו אנו מגיעים.
