כתב, ערך וצילם: משה ניסנבוים
חול המועד סוכות עכשיו, וכמו באוקטובר ההוא לפני 20 שנה, אין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה. הסמטאות ריקות, החנויות סגורות וכל אחד בביתו, זה הקבוע ובדירת הארעי. ורק למלך אין בית ולמלכה אין כתר כי בכל זאת קורונה. אלא אם כן הוא גר פחות מ-1000 מטר.
הכותל מחולק לקפסולות תפילה וחוץ מציפורי סיס החומות שחגים לידו ללא הפסקה אין בו איש כמעט. ואז מפלחת את השקט שירת העולים אל ההר הצועדים בחום על גשר העץ הצר. ושָׁם נַעֲלֶה, נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ בכניסה להר ממתינים אבות על בנים ומבקשים תחינה משומרי ההר שיכניסו אותם.
אנחנו מגיעים אל הפתח. כותרות עמודים הרודיאניות, מבנים ממלוכים ובאמצע הבית הגדול והקדוש שכעת עומד בחורבנו. על זה דווה ליבי. ההר שומם. רק מעטים עולים לכאן בגלל הסגר אבל הם לא מוותרים. יש כאלו שמגיעים אפילו כמה פעמים ביום. החלטתי שגם אני אעלה לרגל. השנה במיוחד.
ההליכה הראשונית שלי במקום מזה 30 שנה מרגשת. אני דור עשירי בירושלים. אבות אבותיי הקימו פה את ביתם ממש מול הר הבית, ממשיכים שושלת ארוכה. כשאני חוזר אל הכותל המערבי ואומר את המילים מתפילת מוסף של סוכות: וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה, וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, אני יודע: אחרי נס קיבוץ הגלויות אל הארץ המובטחת והשיבה אל ירושלים, הגיעה העת לחזור אל הבית.
צפו בסרטון שצילם משה ניסנבוים:
(התרגשתם, אהבתם? סמנו לייק לסרטון המשתתף בתחרות)
