הכל התחיל באוקטובר 2019, בכיתה י"ב, אז טסה מיכל עם הכיתה למסע לפולין. שם הופיעו לראשונה הבצקות ברגליים, מיכל לא ייחסה לזה חשיבות רבה, אך כשחזרה לישראל הרגישה מאוד חלשה, ובין היתר לא הצליחה לעשות אימוני כושר שהייתה רגילה לעשות, לצד עייפות כללית, ובצקות ברגליים, אז הבינה שכדאי לבדוק את זה כמו שצריך ולגלות מה יש לה.
אחרי הבדיקות גילו שיש לה תסמונת נפרוטית (בעיה בכליות), אשר אילצה אותה לקחת סטרואידים במשך 9 חודשים, 3 פעמים בשבוע בבית חולים, כל זה תוך כדי השנה הכי עמוסה של התלמידים עם כל הבגרויות.
זגדון מספרת כי בתקופה הזאת לא רצתה ללכת לבית ספר, לא רצתה ללמוד, תקופה מאוד חשוכה מבחינתה, לא אהבה להסתכל על עצמה במראה, בגלל הנפיחויות שהמחלה ייצרה אצלה. ובעיקר לא רצתה לצאת החוצה. בנוסף לכך, הסטרואידים השפיעו על מצבי הרוח שלה וגרמו לחברות רבות לעזוב אותה. היא לא מאשימה ובעצמה לא רצתה להיות המיכל שהיא הייתה אז, וזה רק החמיר עוד יותר את המצב שלה.
לצערה, לאחר הטיפול בסטרואידים לא היה שיפור במצבה, ואחרי עוד פרק זמן מסויים מצאו את הטיפול המתאים, אשר לא היה במסגרת סל התרופות והטיפולים ועלה כ-20,000 ש"ח, אך היה לה ולהורים שלה ברור ששום סכום לא יעמוד בדרך לגרום למיכל להבריא.
לאחר סיום הלימודים בהצלחה, מיכל רצתה להתחיל דף חדש בחייה, ולהתחיל מעצמאות, מבחינתה זה אומר לעשות שירות לאומי. הרופאים תהו איך מתכוונת לעשות למרות מצבה הבריאותי, יחד עם זאת, היה לה ברור שזה לא יהיה מכשול מבחינתה. עמותת 'שילת' ליוו אותה כל הדרך מהרגע שנכנסה למשפחת "השירות הלאומי", ובשנה הראשונה נתנו לה תפקיד קרוב לבית כך שתוכל להגיע לטיפולים והביתה בקלות. בשנה ראשונה התנדבה מיכל בגן של חינוך מיוחד, והוצמדה לליטל (שם בדוי), ילדה עם תסמונת דאון. השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית למיכל, בזכותה ראתה את ההתקדמות האישית של הילדה שליוותה, ולה היה חלק משמעותי בזה.
כשהגיע לקראת שנה שנייה, ניצבה בפני דילמה לאיזה תפקיד להמשיך, "ידעתי שאני רוצה להתנדב עם ילדים, והחלטתי שאני רוצה להכנס למסגרת של בית חולים" מספרת מיכל. "אחרי יום ניסיון בבית חולים 'מאיר', הבנתי שזה התפקיד המתאים ביותר בשבילי".
במסגרת ההתנדבות שם, עברה מיכל סמינר של עמותת "סאסא סטון", אשר נערך במיוחד לבנות שירות, ובו הן לומדות על קוסמות, רובוטיקה, מדעים ואמונות, כשלבסוף קיבלו ערכות אישיות עבור הילדים כך שיוכלו לקחת איתם.
"יש לפעמים נערות בוגרות יותר במחלקה, שלא מתחברות לפעילויות ואני מנסה למצוא איתן שפה משותפת, ולהצליח לעזור להן דרך היחס האישי ואז הדבר שהכי משמח אותי זה כשאותה נערה אומרת לי בסוף הפגישה 'אז את תבואי מחר שוב?'. אין יותר כיף מזה".
"אני מאוד רוצה להמשיך בעבודה עם הילדים גם בעתיד, בקריירה שלי. ואפילו בדקתי אם יש אפשרות לשנה שלישית ב'מאיר' אבל זה קצת בעייתי.. בכל מקרה, אני מתכננת ללמוד חינוך מיוחד ולחזור לעבוד שם בעתיד" מבטיחה מיכל.
מבחינת המצב החברתי היא מספרת שכעת היא עם מצאה חברות גם בדירת שירות שבה מתגוררת מזה כשנה וגם בבית חולים, שמחה ומרוצה מהשירות, מהחיים ומהעתיד שמצפה לה, וכך גם הוריה. בסוף השיחה מבקשת מיכל לציין בתודה מיוחדת את ענבל ויאטר – רכזת שיל"ת, ליאורה פרלברג – מנהלת המרכז החינוכי בבית החולים מאיר, ד"ר מידד גרינברג, נפרולוג, רופא ילדים ורופאים נוספים בבית החולים, על כך ש"עזרו לי לצמוח ולהגיע לכי רחוק שאפשר בשירות הלאומי שלי".
ראובן פנסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי-אזרחי שמכיר את המקרה מקרוב הוסיף כי: "הסיפור המרגש של מיכל ממחיש את כוח הרצון ותחושת השליחות בהן ניחנות בנות ובני השירות הלאומי אזרחי, אשר מהוות חלק משמעותי בחיזוק החוסן החברתי במדינת ישראל. מיכל כמו רבים אחרים, נותנת את כל כולה למען החברה והמדינה. ט"ו בשבט הוא חג שמסמל העמקת שורש ונתינת פירות טובים למען הכלל. מאחל לכל מתנדבות ומתנדבי השירות הלאומי אזרחי חג ט"ו בשבט שמח מלא בנתינה ובבריאות."
