דבר תורה לפרשת וישלח

הרב שמואל בירנבוים עם דבר תורה לפרשת וישלח.

הרב שמואל בירנבוים 03/12/2009

פרשת "וישלח":

נפתח בדברים שכתב הרב נריה זצ"ל, שהשבוע חל יום הזיכרון שלו (י"ט בכסלו), ומשקפים מאד את דרך חייו:

- פרסומת -

על הפסוק: "ויותר יעקב לבדו" מביא רש"י:

"שכח פכים קטנים וחזר אליהם" (עפ"י חולין צא.). ומבאר הרב:

"רק מתוך תשומת לב לפכים קטנים, לזוטי דברים ופרטי מעשים, רק מתוך צירוף מחשבה למעשה אפשר להגיע לידי השלטת הקב"ה. הרבה רעיונות גדולים באו לעולם ולא הצליחו מפני שלא הורו את הדרך המעשית המפורטת,את חובת המעשים. משל למה הדבר דומה? לאדם שבא לקנות עם יהלום יקר אוכל בחנות מכולת. אדם זה עתיד לגווע מרעב, שכן לא יוכל לפרוט את היהלום בערכו לפרוטות. רק האבות ידעו לקיים את התורה עד שלא ניתנה, להגיע לשלמות בשילוב מופלא בין רעיונותיהם ומעשיהם".

כידוע, מו"ר עסק ברעיונות גדולים- במהפכה של ממש בעולם הישיבות. מהפכה זו הביאה רבים מנערי ישראל לעולם התורה. המהפכה החלה בהקמת הישיבה בכפר הרוא"ה, החוגגת השנה שבעים שנה להקמתה, אך גם בהרחבת היריעה- הקמת רשת ישיבות בני עקיבא בכל רחבי הארץ, אולפנות לבנות, ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ומכינות. לא הכל הוקם על ידו, אך הוא זה שהרחיב וסלל את הדרך לאחרים, וכולם מכוח כוחו באו. אך הרב לא התעסק רק באידיאות וברעיונות הגדולים, אלא גם בפרטי פרטים. הוא עסק בזוטות הקטנות ובענייני היומיום, ונכנס לפרטי פרטים של כל דבר ודבר בישיבה. כך ראיתי גם אצל מו"ר הרב גוסטמאן זצ"ל שהיה גדול ישראל ממש, אך גם הוא נכנס לפרטי פרטים בניהול הישיבה. זכורני שנזקקתי פעם לאישור כלשהו על לימודי בישיבה. נגשתי למזכירה לצורך הענין, אך כששמע הרב על כך, נתפנה וכתב בעצמו אישור זה. וכך כל דבר עבר תחת ידו. כך ראיתי אצל רבותינו הגדולים.

ב. להתרפס או לעמוד על שלך? לימוד מיעקב אבינו:

גם בפרשתנו כבפרשה הקודמת יעקב אבינו עומד במרכז הפרשה, אך בפרשתנו, גם בניו הבכורים-ראובן שמעון ולוי תופסים חלק נכבד וחשוב, ולאו דווקא בצורה חיובית. מעניין שעד סיפורי בני יעקב לא שמענו בכתוב על חטאי האבות (וחז"ל אמנם מצאו חטאים שאינם מפורשים,ואף שנויים במחלוקת-למשל בירידת אברהם למצרים שהרמב"ן רואה בכך חטא, או בגערתו של יעקב ברחל ועוד). החוטאים היו הדמויות המנוגדות (ישמעאל,לוט,עשו) ובכך עסקנו בפרשת "תולדות" בגישתם השונה של רש"י והרמב"ן. והנה כשהגענו לדור הבנים , וכבר אין פרוד וכולם שבטי י-ה, אך דווקא כאן מוזכרים חטאים רבים וחמורים (שכיבת ראובן, הריגת אנשי שכם,יהודה ותמר ומכירת יוסף). ומעניין כי למרות הכל אף אחד לא הודח, וכולם נחקקו על ליבו של אהרון הכהן. רבותינו הדגישו כי החטאים אינם חמורים כפי שנראה מפשוטם של מקראות וגם הבנים חזרו בתשובה מלאה, אך לא בכך נרחיב כעת.

יעקב אבינו התגלה כדמות חזקה ותקיפה בפרשה הקודמת כשעמד מול הרועים בחרן, הוכיח אותם וגלל את האבן, וגם במאבקו ובהישרדותו מול לבן. בפרשתנו הוא עדיין חזק במאבק עם המלאך אך במפגש עם עשו הוא מופיע כחלש ומתרפס. כאן ישנה מחלוקת גדולה בין רבותינו על התנהגותו המתרפסת: במדרש רבה (עה,יא):

באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך שנאמר (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו וגו'

אף הרמב"ן מבקר קשות את יעקב אבינו, וטוען כי טעות זו קרתה גם בהמשך ההיסטוריה, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים":

וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב: ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה): לעומת זאת ,מדרש אחר (עה,ו) דווקא משבח את יעקב על התרפסות זו ורואה בכך דוגמא הראויה לחיקוי:

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו- רבינו (הוא רבי יהודה הנשיא) אמר לרבי אפס: כתוב חד אגרא (מכתב) מן שמי למרן מלכא אנטונינוס (קיסר רומי). קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקרייה וקרעיה (לקח האגרת קראה וקרעה). אמר ליה: כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר ליה: מה אנא טב מן סבי (מה אני טוב מזקני יעקב) לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב? הסיבה להתרפסות איננה חולשה ופחד, אלא אסטרטגיה נכונה ומסר בה לדורות- מתוך ראיית הצד שכנגד וכדאיות המאבק. סיפור זה דווקא בא ללמדנו כיצד כן יש להתנהג מול הגויים. הלא כך למדנו בתענית(כ.)

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע אחיה השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן דממו הרוחות עמד הקנה במקומו אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר כארזים (עלי מים) מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.

הקנה מתכופף מול הרוחות החזקות, אך לבסוף שב לאיתנו, ואילו הארז עומד אמנם בפני רוחות רבות, אך רוח חזקה עוקרתו. יש לבחון כל מצב לגופו, ולעתים יש לנקוט בדרך של התרפסות וויתור, בכדי שלא נשבר. דומה ששאלה זו ליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות ,ובעיקר בתקופות קשות. והנה גם כיום, כשכבר יש לנו מדינה וצבא משלנו, עדיין מתחבטים אנו בשאלה עתיקה זו- כיצד לעמוד מול לחצי העמים. כיום השאלה מעשית מאד הן ביחסינו מול מדינות ידידות כארצות הברית, אך גם במו"מ קשה מול אויבינו , הן בשאלות מדיניות וגם בענייני שבויים.

ג. טענת יעקב כנגד שמעון ולוי- האם בגלל ענישת חפים מפשע?

פרשיה נוספת בה כדאי לעמוד על עמדתו של יעקב היא בפרשת דינה, בפרק לד, בה מתווכח יעקב עם שמעון ולוי בניו: (מומלץ לשמוע את שעורו של הרב וינר בענין זה, באתר ישיבת מעלות).

ל וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: לא וַיּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ:

כאן הבנים אומרים את המילה האחרונה (אך יעקב לא קבל דעתם ויש המשך בפרשת ויחי, שם נזף בהם).טענתם לכאורה צודקת-איך אפשר לעבור לסדר היום לאחר מעשה כזה? אם יעקב היה טוען על הריגת כל אנשי העיר ובתוכם חפים מפשע, היינו אולי מבינים (וע"כ כדאי לעיין ברמב"ן הדן בכך,מביא את הרמב"ם וחולק עליו), אך לא זו טענתו.הוא פשוט מפחד- מה יהיה ? כולם ילחמו בנו! הטענה קצת מפתיעה שהרי יעקב עם משפחה עניפה וחזקה והוא עצמו הרי נלחם במלאך ויכול לו , וכשהיה בודד בחרן לא פחד, ואף גלל את האבן? הקושי גם בכך שיעקב הרי היה עם בניו בעת המו"מ עם חמור אבי שכם, ושמע שבניו הציעו "במרמה" כלשון הכתוב , ומדוע לא מיחה ולא התנגד אז? זו סוגיא ארוכה ואין כאן המקום להאריך, אך נתמקד בשתי נקודות: א. כיצד לא חששו שכם וחמור לבוא לנהל את המו"מ עם יעקב ובניו ומדוע לא הרגו אותם שם בני יעקב שהרי הם האשמים העיקריים והיו מסיימים את הפרשה? מסתבר וכך מוכח בהמשך, שדינה הוחזקה אצל שכם והמו"מ לא היה על חתונת הזוג, אלא על חילוץ בת ערובה. אם היו מנסים להרוג את שכם וחמור אנשי העיר היו מיד הורגים את דינה, ועל כן לא חששו שכם וחמור. בכך בעצם הפכו כל אנשי העיר לשותפים במעשה החטיפה , והריגתם היתה מוצדקת, גם בעיני יעקב וע"כ לא התנגד לתכנית הבנים שנועדה לחלץ את ביתו, ואף במחיר הריגת כל אנשי העיר. ב. נעיין בביצוע החילוץ:

כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר: כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: כז בְּנֵי יַעֲקב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: כח אֶת-צאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל- טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת: פסוקים כה-כו מתארים את ביצוע התוכנית ובסיומה- וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: כאן מוכח שמדובר במבצע חילוץ, כאן היה צריך להסתיים הענין. אך הפסוקים הבאים מספרים כי הבנים חזרו לעיר לאחר החילוץ, ואספו שלל, ואף לקחו את הנשים והילדים בשבי. כאן אין שום סכנה לדינה ואין שום הצדקה לעשות רווחים מהעניין. לקיחת הנשים הופכת אותם לדומים למעשה שכם שלקח את דינה בשבי. על כך כעס והתרעם יעקב. מעשה שכזה ללא הצדקה מוסרית מסכן את עצם קיומנו! דומה שאם הפרשה היתה מסתיימת בלקיחת דינה לא היה יעקב פוחד, כיון שהמעשה מוצדק לחלוטין! בימינו, יש המסתמכים על תגובת יעקב, וטוענים שאין להכות במחבלים כשישנם חפים מפשע(?) באזור, והמחבלים מנצלים זאת ויורים מתוך חצר בית ספר ועוד. כפי שהסברנו, יעקב לא התנגד להריגת אנשי העיר( כשהיו שותפים לחטיפה), אלא לביזה. ודומה שאנשי העיר בימינו אינם שונים מאנשי העיר שם. מי שנותן מחסה למחבלים ומאפשר להם לבצע פעולות ירי, אינו יכול לטעון לחפות מפשע.

ד. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בראיית סיפורי המקרא-כחלום או כמציאות?

1. הצגת המחלוקת-האם חלק מסיפורי המקרא אכן קרו במציאות או נראו בחלום? הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ב פמ"ב) מחדש חידוש גדול:

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום… ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך…וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא…וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה…

להבנת הרמב"ם ,חלק מסיפורי התורה שאנו נוהגים לפרשם כפשוטם ,ארעו בחלום. כך סיפורו של אברהם היושב פתח האוהל ורואה שלשה אנשים- שמסיפור זה דייקו חז"ל על הכנסת האורחים של אברהם הרץ חולה (מחמת המילה) בחום היום ומשרת את אורחיו, ולדברי הרמב"ם הכל היה בחלום. אך גם הסיפור המופיע בפרשתנו, ובו יעקב נאבק במלאך ונותר צולע על ירכו, לדברי הרמב"ם הכל היה במראה הנבואה. הרמב"ן (בתחילת פרשת "וירא") מביא את דברי הרמב"ם הללו ותוקפם בחריפות יתירה:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. לאחר שמביא את פרושו לענין אברהם, מנתח ומסיק מדבריו: ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה:

בין שאר טענותיו, טוען הרמב"ן, שאם מדובר בחלום, הריהו "כחלומות השקר" ואין ללמוד ממנו, וגם אין ללמוד מכך על הכנסת האורחים המכובדת של אברהם. האברבנאל, וגם הריטב"א מנסים ליישב פרוש הרמב"ם, אך אנו נעבור לענין פרשתנו:

וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג):

אם מדובר בחלום מדוע הפך לצולע, הרי לא נאבק באמת? על שאלה זו כבר ענה בנו יחידו של הרמב"ם -רבי אברהם (וכעין זאת גם האברבנאל), וכך לשונו:

"אל תשאל איך ארע זה (נקיעת רגלו) במצב שאינו מציאות אלא דמיון, שהרי האדם לפעמים יראה בחלום כאילו הוא עמל וייקץ עייף, או רואה כאילו הכו אותו וייקץ ברגע של כאב, לפי שהאברים מתפעלים על ידי כח הדמיון, ואם יהיה כך על ידי השפעת חלום רגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת חלום נבואי".

פרופ. ישעיהו לייבוביץ' מסביר זאת:

"כאן לפנינו פעולה פסיכוסומאטית,הוי אומר תהליכים נפשיים באדם, המשפיעים באופן מוחשי על פונקיות פיזיולוגיות…עוצמתה הנפשית העצומה, היתה גם השפעתה רבה עד כדי תחושת נקיעת כף הירך, שגרמה ליעקב לצלוע בפועל גם בהקיצו מחלומו".

גם פחדו של יעקב איננו מובן.אמנם האברבנאל תרץ שהפחד לא היה ממראה הנבואה כי אם ממראה מלחמה עם שרו של עשו. מכאן מסיק הרמב"ן גם לפרשה נוספת, שתתפרש בדרך זו : והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה… הרמב"ן מוצא בכך קשיים מרובים, ולכן מסקנתו חדה וברורה:

ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

הרמב"ן כל כך מתנגד לדברי הרמב"ם, עד שאוסר אפילו לשומעם (ואולי ,לשיטתו,אני עובר כעת איסור בהבאת הדברים, אך גם הוא הביאם…).

2. מחלוקת אפלטון ואריסטו כשורש למחלוקת:

דומה שניתן למצוא מחלוקת זו כבר בין גדולי הפילוסופיא ביוון: אפלטון: העולם הממשי, גורס אפלטון, הוא אשליה, צל על קיר המערה. בתחילת החלק השביעי של "הרפובליקה" מביא אפלטון את "משל המערה": "בני אדם חיים במערה תת-קרקעית, שפתחה לעבר האור המתפזר בכל רחבי המערה. כאן היו מילדותם, ורגליהם וצווארם כבולים בשלשלאות כך שאינם יכולים לזוז, והם יכולים רק לראות את מה שניצב לפניהם, בגלל השלשלאות המונעות מהם לסובב את ראשם. מעליהם, במרחק, בוערת אש, ובין האש והאסירים יש שביל העולה מעלה, ואם מביטים היטב ניתן לראות קיר נמוך בנוי לאורך הדרך, כמו מסך שלפניו מציגים אמני המריונטות את בובותיהם… [ואותם אנשים] רואים רק את צילם, או את הצל של אחרים [הכבולים לצידם], המוטל מן האש אל הקיר שמולם… עבורם… האמת תהיה לא יותר מצללי הדמויות החולפות "בית הכלא [המערה] הוא עולם החושים, אור האש הוא השמש… והמסע כלפי מעלה [בשביל התלול אל מחוץ למערה] הוא התעלותה של הנשמה אל עבר עולם ההגות..

לתפישתו של אפלטון, כאשר הנשמה פונה אל האור, שהוא האמת, היא מבינה את הדברים על בורים, אך הבנה כזו אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים". הוא דן בכך גם במקומות ובמשלים נוספים (כמו משל הקו המחולק). אפלטון מדמה את העולם הנראה להשתקפות, קירוב משוער של הדבר האמיתי, ואילו עולם האידאות, אותו ניתן לתפוש באמצעות המחשבה, הוא הדבר האמיתי. כשאנו רואים כלב ללא רגל נקרא לו "כלב" ולמרות שהוא שונה מכלב רגיל. במונח "כלב" אנו מתכוונים למושג הנמצא במוחנו והכלב במציאות משקף אותו. אנו בעצם חיים בעולם של דמיון, כשהמציאות שואפת אליו. מסופר על אפלטון וידידו שנעצו מבטם בסוס. הידיד ראה עוד סוס אך אפלטון ראה את ה"סוסיות שבסוס". אריסטו: בגישה האריסטוטלית, המציאות היא אחת ואין בלתה והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים. כך מצאתי בניתוח שיטתו: על-פי תפישתו של אריסטו, אין טעם לחתור לגילוי האמת האחת והיחידה. זו מטרה שאינה כפי יכולתו של אדם, וכל טענה להשגתה תהיה במקרה הטוב מפוקפקת. אריסטו גרס כי הידע שלנו על העולם ניתן להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית על בסיס ידע שנקנה באמצעות החושים ביחס לעולם. האמפיריציזם והמדע המודרני אימצו את הגישה האריסטוטלית ודחו את הגישה האפלטונית. על-פי התפישה המדעית, ועל פי החשיבה המערבית בכלל, גם אם ישנה מציאות שמעבר למציאות, או שקיים עולם של אידאות, כל עוד לא ניתן לתופשן ולאשש את מציאותם באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים, מכשירים, וכיו"ב, אין הם יכולים להיות מושא עיסוק ומקומם בתחום האמונה האישית. שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון" השלכה למחלוקת זו: פעם רצו להכין הצגה על מלחמה בלתי מוצלחת. לפי התפישה המציאותית, הצגה טובה תהיה הצגה שתשקף במדויק את המלחמה על כל פגמיה. לעומת זאת לפי התפישה האידיאלית, הרי הצגה טובה תיהיה כזו שתציג את המלחמה כפי שהיתה ראויה להיות. בעולם הדמיון בכוחנו לשפר ולייעל ולתקן את הפגמים הקיימים במציאות. ומכאן לבאור שיטות הראשונים: הרמב"ן רואה במציאות את העיקר, וברגע שאנו מוציאים את הארוע לעולם הדמיון, החלום או הנבואה, הרי שפגמנו בסיפור והורדנו אותו מדרגתו הגבוהה והאמיתית. הרמב"ם לעומת זאת לא רואה כל פגם בעולם האידיאי-בעולם החלום: סיפור במציאות הוא נכון, אך איננו מושלם. בכל מציאות ישנם פגמים. לכן כשמדובר בנבואה הרי שזו מציאות מושלמת ללא כל פגמים ולכן היא עדיפה.

3.מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לספר איוב:

נראה לי, שלמחלוקת זו השלכות גם על מחלוקת ידועה בעניינו של איוב: כידוע ישנ כעשר דעות שונות ביחס לתקופתו של איוב, דעות המובאות בסוף פרק ראשון במסכת "בבא בתרא". אך דעה אחת שונה מכולן: "איוב לא היה ולא נברא, משל היה".

למרות שדעה זו נראית כדעת יחיד הרמב"ם דוגל בה בצורה ברורה: (רמב"ם, חלק שלישי,כב)

ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו, ר"ל שהוא משל לבאר דיעות בני אדם בהשגחה, וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה… וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר לא היה ולא נברא, סוף דבר בין היה בין לא היה… הדברים ההם אשר בפתיחת הספר, ר"ל מאמר השטן ומאמר השם אל השטן ומסור איוב בידו, כל זה משל בלא ספק לכל בעל דעת, אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם, אבל משל שנתלו בו פליאות ודברים שהם כבשונו של עולם… ותחלת מה שתשתכל בו אמרו איש היה בארץ עוץ, הביא שם משתתף והוא עוץ, שהוא שם איש את עוץ בכורו, והוא צווי בעצה ובהנהגה עצו עצה, וכאלו יאמר לך השתכל בזאת העצה והתבונן בו והעלה בידך עניניו והבינם וראה הדעות האמתיות מה הן…

לעומתו, הרמב"ן שחבר פרוש לספר איוב ודווקא לספר זה, כותב בהקדמה:

"ודע ,כי מאשר העניין הזה פינה גדולה בתורה…נתייחד לנו בו ספר אחד והוא ספר איוב, ויש מרבותינו שאמר כי משה רבינו כתבו, ונאמר לו מפי הגבורה עניין האיש ההוא…כאשר נאמר לו מפי הגבורה ספר בראשית, ונצטווה בכתבתו, מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה…".

הרמב"ן רואה בספר זה "שורש באמונה",ומשה נצטווה בכתיבתו כהמשך לדברי התורה.

הרמב"ם הרואה בסיפורי בראשית נבואה ודמיון, ולא רואה בכך כל פגם, כפי שהסברנו, לא נבהל גם לראות בספר איוב ספר של משל. בכך מעלה אותו מסיפור מעשה בעלמא שאינו כליל השלמות לספר מתוכנן וכמשל, ולכל דבר יש משמעות במשל. כך גם הסברנו בשבוע שעבר את שיטת רש"י ב"עולים ויורדים" שכיון שמדובר בחלום, יש לכך משמעות מדוייקת. הרמב"ן המעדיף את סיפור המציאות, מחפש גם בספר איוב את המציאות הממשית ולכן דוגל בשיטה שאכן זהו סיפור אמיתי, ומשה כתבו.

4. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בענין דרכם של שלשת רעי איוב:

נראה שלמחלוקת זו גם השלכות למחלוקת נוספת בהמשך הספר:

כידוע ישנם שלשה רעים (ואולי אף רביעי- אליהוא) החולקים על דרכו של איוב ומתווכחים עימו. האם הם שונים איש מרעהו? הרמב"ן בפרושו, כשמסביר את דברי הרע השני- בלדד כותב: "אחרי זה בא בלדד השוחי לסייע על קצת דברי אליפז חברו, ובאו דבריו חזקים ממנו" . לדבריו, כל הרעים מייצגים שיטה אחת, וההבדל הוא בעוצמת הדברים, אך אין הבדל בתוכן. כיון שלדעתו, סיפור איוב זהו סיפור שקרה לא שייך לשאול: מדוע יש שלשה רעים, אם מייצגים גישה אחת. כך קרה במציאות ולכן הביאו את סיפור המעשה כמות שהוא. הרמב"ם לעומתו ,ב"מורה נבוכים" סובר כי אלו שיטות שונות:

"ויהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו, ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו, ודעת בלדד הולך על דעת המעתזיל"ה, ודעת צופר על דעת האשערי"א ,ואלו היו הדעות הקדומות בהשגחה…"

כיון שמדובר במשל, ביצירה שחוברה, אין צורך בשלשה רעים אם אין אלו דעות שונות.הרמב"ם אינו יכול לקבל את הסברו של הרמב"ן, שהרי אם אין חילוק בין הרעים אין צורך בכולם, ודי באחד!

סכום: הרמב"ם אינו נבהל לראות חלק מספורי המקרא כמשלים וכנבואות, שהרי אז היצירה מרוממת יותר וכל פרט בה חשוב ובעל משמעות. דווקא בסיפור המציאותי יתכנו פגמים וכשלים, שהרי אין מציאות מושלמת. הרמב"ן סובר שראיית הסיפור כמשל וכנבואה מפחיתה מערך הסיפור, ודווקא הסיפור הלקוח מן המציאות הוא זו שמקנה תוקף וחשיבות לדמויות. אם אברהם , יעקב ואיוב חוו את האירועים בפועל, הרי שיש בכך סמל ודוגמא ומודל לחיקוי לכל הדורות.

הבאנו בדברינו ארבעה נושאים , ולמי שקשה עליו אריכות הדברים יבחר כראות עיניו בחלק מהנושאים.

בברכת חורף מבורך, ובשורות טובות ,

שבת שלום לכולכם,

שמואל