אורנית חגבי מתארת כיצד שקעה אל חייה של גיבורת הספר "כמעט כלה" למרות אכזבתה, מסגנון הכתיבה.
אורנית חגבי 18/06/2007
כאחת הבוגרות העתידיות של "מעלה" במחזור הנוכחי, יש לי חולשה לכל יוצאי חלצי בית הספר שנתן לי את אחת החוויות המשמעויות ביותר בחיי, ולימד אותי המון, על עצמי, על הכתיבה ובכלל על העולם. לכן כשגיליתי בקומוניקט המצורף שגרינברג הוא אחד מבוגרי אותו בית ספר, קודם כל חייכתי ולאנחה הפולנית המסורתית (למרות שביני לבין פולניות אין כל קשר) התלווה המשפט היהודי-גלותי שאנחנו כל כך משמרים: "הוא אחד משלנו". גם דתי וגם בוגר "מעלה". מה עוד אוכל לבקש. אז נכון, באתי עם דעות קדומות (לטובה) לספר, באתי עם רצון טוב והאמת חוץ מכמה פה ושם, אי אפשר להגיד שהתאכזבתי.
הספר "כמעט כלה" הוא הוצאה מחודשת לשתי נובלות שיצאו לראשונה ב-99', "ההפך" ו"כמעט כלה". מסתבר (כי זכרוני עשוי מסננת, ואולי סתם כי ב-99' בכיתה י', הנושא לא ממש נגע לי) כי הנובלה הראשונה שנגעה בשאלת המגע לפני נישואים עוררה דיון רחב בציבור הדתי.
הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי נער בישיבת הסדר (מניסיון, עד סיום ההסדר הם עדיין נערים) שמתאהב בנערה בת 17 חולת סרטן. הסוף כבר ידוע מראש, הנערה לא תחיה, השאלה איך חייהם של זוג צעיר ומאוהב, אך לא נשוי, שיודע שזמנו קצוב מתמודד עם כל פרצי הרגשות והתאווה של צעירים. הרי סוגיית הנוגע-לא נוגע נמצאת באוויר אצל כל זוג שכזה והמטען של המוות הידוע מראש רק מכניס את הכל למערבולת אינטנסיבית ולחוצה של מיידיות וצורך.
הנקודה שהכי עניינה אותי בכל הסיפור הייתה נקודת מבטו של הגיבור.
בתור בת דתייה שגדלה בבית דתי ועברה את כל המוסדות "המומלצים", מאוד עניין אותי (אותנו) מה עובר בראש של המקביל לנו, הבן הדתי. מה הם עושים שם בישיבה כל היום ועל מה הם בכלל מדברים ומה מעניין אותם ואיזו בת הם הכי אוהבים וכו' וכו'.
למעשה, חצי מהזמן אנחנו דברנו על מה הם חושבים ועושים. ופתאום, אתה מקבל את מחשבותיו ורגשותיו של אחד מהם, אמנם של אחד מהדוסים, אבל הרי בנים זה בנים זה בנים, בכל מקום ובכל זמן, עם שינויים קלים.
אין מה לעשות, זה היה מעניין, כי את הצד של הבחורה (מינוס הסרטן) אני כבר מכירה, וכאן נפתח לי צוהר חדש לעולם שבדרך כלל אין לי אצלו דריסת רגל.
"כמעט כלה" כאילו הלך לכיוון ההפוך, במקום בחור ישיבה צעיר שנזכר בקורותיה של אהבתו האבודה באמצע פגישה שסידר לו חבר, כאן הלך גרינברג לעולם חדש בשבילו, הראש הנשי. ולא סתם נשי, אישה בגיל המעבר שמחליטה לכתוב יומן בעקבות משבר נפשי. כתיבת יומן.
כל מי שהתנסה בכך יודע, שזו אחת הפעולות המזככות ולפעמים המכאיבות ביותר שיש. כשאתה כותב כל מה שאתה חושב, בלי צנזורה או דאגה, זה יותר טוב מפגישה אצל פסיכולוג, זה טיהור עצמי שכרוך בהמון כאב והכרת עצמך.
הניסיון המאוד מרשים של גרינברג הותיר אותי פעורת פה אך גם מאוכזבת, ציפיתי לעוד. קודם כל לכתיבה במשפטים הקצרים לא ממש התחברתי, זה לפעמים מעצבן.
אולי גרינברג מזהה אותה ככתיבה בסערת רגשות אבל דווקא משפטים ארוכים שמנסים לשפוך הכל בבלבול ובחוסר ארגון, כי המחשבות נפלטות על הדף, אולי היו יותר מתאימים למצבה הנפשי של הגיבורה, כי הנושאים בהם נגע, אופן העברת המחשבות, שלרגע טוב וברגע השני כבר רע, הביא את הגיבורה שלו למקום שהאמנתי לכל מילה שלה ולמרות כל השנאה העצמית הנוטפת מהיומן, אפילו רציתי לעזור לה.
מצבה הנפשי השתקף באופן ברור ומובן, למרות סגנון הכתיבה.
בסופו של יום, המסקנה היא שגם אם לא הייתי באה משוחדת, כנראה שהספר היה מקבל מקום טוב בארון הספרים שלי.
הוצאת ידיעות ספרים.
מחיר מומלץ: 88 ₪.
