ד"ר דוד קפאח ממכללת תלפיות מציג את הדרך הבלעדית להתפתחות אישית לאור דבריו של האדמו"ר מפיאסצנה.
ד"ר דוד קאפח 07/09/2017
מעשה ושמעתי מאחד מתלמידי הצעירים שהביע בקול את מחשבותיו: "כמה טוב לעזרא! הוא נראה טוב, ספורטאי מעולה, דובר אנגלית ותלמיד מצטיין". ולעומתו, ייתכן שחשב: "אני ממושקף, שמנמן, ונאבק עם כללי הדקדוק באנגלית והרחבת אוצר המילים". מה שנסתר מעיניו והיה גלוי לעיניי כמחנך הכתה, היא העובדה שעזרא סבל מאד בחברת הכתה ושקל לעזוב את בית הספר בשל עדינותו וגינוניהם המחוספסים של חבריו, ילידי הארץ.
עזרא והוריו הלכו לייעוץ ולטיפול וגם נפגשו איתי כמה פעמים בבית הספר. גם במקצועות הקודש עזרא נאבק- הוא קבע לימוד בחברותא עם אברך כולל כמה פעמים בשבוע כדי לחזור על המשניות והסוגיות התלמוד שלמדו חבריו. מסתבר שגם באנגלית, השגיו היו כרוכים בקריאה מתמדת של ספרים.
סיפור זה מדגים בעיני כמה תובנות באשר לעמל- ראשית, "האדם יראה לעיניים" (שמו"א טז, ז). אין אנו יודעים כמה עמל הושקע בכל הישג – כמה חשוב הדבר כאשר אנו באים להעריך הישגים ולעתים מוסיפים הערה בעל-פה או גרוע מכך, בכתב: "נראה שלא התאמצת; בפעם הבאה ראוי להשקיע יותר". ראוי להיזהר מניסוחים בוחני כליות אלו ולהמירם בשיחה אישית או למצער בניסוח שואל ומברר ולא מכריע ופסקני.
תובנה שנייה נלמדת מעזרא, הילד העמל שמתמיד במאמציו. על חשבון שעות הפנאי שלו ולמרות תחושות התסכול בשיעורים רבים שאינם מובנים לו, לומד עם חברותא אחר הצהריים ובמאמץ מצליח להגיע להישגים סבירים, לא יותר, בלימודי הקדש. הישגים אלו, שכאמור אינם גבוהים, אינם מצליחים לרפות את ידיו וכך גם תחושת התסכול בשיעורי התושב"ע בהם הוא שוהה כאשר במשך דקות ארוכות הוא אינו מבין לגמרי את המתרחש.
גם את התובנה השלישית מלמדנו עזרא והיא שגם מהתחום אותו אתה תופס כחזק אצלך, לא נעדרת חשיבותו של העמל. שכן מעבר לכל פסגה, נצבת הפסגה הבאה.
תובנות אלו ואולי גם תשומת הלב למופת שמציב בעיני עזרא, הוארו לי בעזרת העיון בכתביו אחד מההוגים השיטתיים בחינוך החסידי, רבי קלמן קלונימוס שפירא, הידוע גם כאדמו"ר מפיאסצנה, שפעל באיזור ורשא בין השנים 1943-1889 ושנספה בשואה.
הרבי רואה בעמל תנאי הכרחי לעשייה חינוכית משמעותית. את חוסר הנכונות להתאמץ הוא מכנה: " מחלת העצלות וההתרפות"[1] ואת מי שנכון להתאמץ, הוא מרומם[2]:
כבר שמענו גם שמענו מהרבה אנשים גדולי ישראל, שבקטנותם לא הכירו בהם שום יתרון על חבריהם, וכשהתמסרו לעבודתו יתברך, גדלו והצליחו ועד לנצח בראש עם ישראל כולו נשארו, בצל תורתם ועבודתם כל בית ישראל יחסיון, ועד שיבוא משיחנו באורם נסע ונלך.
כפי שתואר בסיפור הפתיחה, תמיכה היקפית של המשפחה במאמץ החינוכי וכך גם של הצוות החינוכי, מועילה לחזק את רוחו של העמל ומספקת לו חיזוקים במהלך מאמצו ומהווה "תחנת רענון" בדרך אל הפסגה. הרב, מכיר בחשיבות העניין ובכתביו החינוכיים מציע את עצמו כסביבה התומכת[3]:
את דאגתך, עימך אנו דואגים, ואת משאך הגדול ממך, עמך אנו למשא, וזה תכלית דברינו בקונטרס זה, ואם אך תשמע ותרצה, אישיות גדולה תעלה ממך, מעיינות תורתך יפוצו ואורך ימין ושמאל יפרוץ, אשר לא שיערת אתה ואבותיך
בדבריו אלו, מעודד הרב את התלמיד תוך כדי שהוא מכיר בקושי הרב בעמל מתמשך זה. בעידודו, הוא מוסיף גם את שרטוטה של הפסגה אותה לעתים חושש התלמיד לשוות בעיני רוחו בשל חוסר בטחון והוא עוזר לו לדמות אותה באור חיובי מאד ומציאותי שכן האישיות הגדולה ומעיינות התורה כבר מצויים בו בתלמיד ועליהם רק לפרוץ.
בסיפור הפתיחה, הופיע עוד נער, זה שהביע את קנאתו ולענייננו, זה שאינו מכיר בעמל ורואה בעיני רוחו רק את נקודת הפתיחה שנדמית לו גם כנקודת הסיום. כאמור, הרבי רואה בכך מחלה שניתן לרפאה. לתלמיד כזה הוא מסביר שהעמל הוא אחד מכללי המציאות ושהכל עמלים[4]:
השמש והירח עובדים את עבודתם ללא הפסק, אף את הארץ חורשים משדדים וזורעים, והיא את כוחה ולשדה נותנת בעבודתה שפקד ה' עליה לצמוח ולגדל. השור, הסוס וכל בהמה, כולם בכל כוחותיהם עובדים ורק הבריות המזיקות וחיות הטורפות הן ההולכות בטל…ולמה תהיה אתה כאחד מהם ללכת בטל?
הוא גם מזכיר לתלמיד כזה את ייעודו ואת בלעדיות העמל כדרך להישג[5]:
זכר נא שהתורה משמים ניתנה, ולהיות ישראל לומד התורה ועובד ה' , עלייה לצל כנפי ש-די היא, ורק על ידי עבודה, התחזקות והתאמצות כל כוחי הגוף והנפש, יכולים להגיע אליה.
בדרך זו, הלך עזרא בסיפורינו ואכן השקיע עבודה, חיזק את עצמו בעבודה זו וזכה גם לחיזוק מהסביבה ובמאמצו הושקעו כוחות גוף ונפש.
לסיום, אזכיר את מאמצו יוצא הדופן של עזרא גם בתחום החזק שלו, לימודי האנגלית. לכך תואמים דברי הרבי באשר לחשבון הנפש[6]:
אם רצונך לעבוד את ה' ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך, עשה זאת אפוא. בכל שנה ושנה, עשה לך מטרה…ואם הגיעה שנה הבאה ומדדת את עצמך ולא הגעת אפילו לקרסולי ראובן של השנה החדשה, יהיה בעיניך שחס ושלום חלילה וחס לא הארכת ימים. כי רק הראובן אשר לפני שנה …חי ולא הראובן של השנה הזו"
דבריו אלו של הרבי נוסחו כחלק מיומן אישי רוחני שתועד עבור תלמידיו המתקדמים, אך העיקרון החינוכי מתאים גם לתלמיד שבסיפורנו. ההנחייה היא להציב מטרות המתאמות לפרק זמן שנקבע מראש ולחתור להשגתן בעזרת העמל. הרבי ממליץ גם על תהליך עם סיום פרק הזמן ובו תיערך בחינה של התהליך- המטרה, פרק הזמן ובעיקר העמל במהלכו. מי שלא ילך בדרך זו, יישאר בעמדת הפתיחה שתהיה אכן נקודת הסיום: "תעמוד בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך". בכל פרק זמן, לאחר ההערכה העצמית, מוצב האתגר החדש לפרק הזמן הבא ובכך מושגת עלייה הדרגתית מפסגה לפסגה.
לסיכום – ברשימה זו, הצגתי סיפור ששורשו עובדתי והפגשתי אותו עם כתביו של הוגה חינוכי-חסידי שיטתי. בעזרת המפגש, הצבעתי על חשיבותו של העמל כערך אליו יש לשאוף ולהנחיל לתלמידותינו ולתלמידינו. ערך שמוביל להישגים, אך חשיבותו קיימת גם מצד עצמו ומי שייאמץ אותו מובטחת לו התחושה הטובה המלווה לעשייה, העידוד הרב מהיכולת לראות את המגמה ולא רק את המבט על השלב הנוכחי וההבנה שגם היכולת להתמיד במאמץ מתמשך היא הישג בפני עצמה- הדרך היא היעד.
ד"ר דוד קאפח מרכז תכנית B.ed למשתלמות חרדיות במחלקה להשתלמויות ומרצה לחינוך ויהדות במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות"
[1]חובת התלמידים, עמוד לט.
[2] שם, עמוד ל(ההדגשות מוספות-ד"ק).
[3] שם, עמוד לג.
[4] שם, עמודים לט-מ.
[5] שם, עמוד מ (ההדגשות מוספות- ד"ק).
[6] צו וזירוז, עמ' שכא.
