תלמידות האולפנה הנציחו את הנופלים בתחנת המשטרה בשדרות

לסיום המיזם להנצחתם, שנפרס על פני תשעה חודשים, הפיקו התלמידות וצוות האולפנה אירוע מרגש בשדרות בנוכחות משפחות הנופלים מתחנת המשטרה בעיר

צילום: נעמה צבר

לאחר שמחת תורה התכנסו תלמידות אולפנת צביה בני ברק לחשוב מה הן יכולות לעשות עם החוזקות והכוחות שלהם לטובת העם. לאחר חשיבה מרובה החליטו התלמידות שהדבר הכי גדול שהן יכולות להתעסק בו הוא הנצחת הנופלים. "הנופלים הללו הם האנשים ששמרו עלינו, ונתנו את הדבר היקר להם מכל על מנת שאנחנו נוכל לחיות פה בבטחה והמעט שאנחנו יכולים לתת להם ולמשפחות שלהם זה לשמוע עליהם, ללמוד מהם ועליהם, להבין איזה אנשים הם היו ולהנציח את זכרם" סיפרו התלמידות.

במרץ וכישרון רב, החלו התלמידות לפעול להנצחת זכרם של שמונת השוטרים הגיבורים שנפלות בקרב על תחנת המשטרה בשדרות. הכיתה התחלקה לצוותי עבודה על מנת לתת למשפחה את היחס הנכון והראוי בצורה הטובה ביותר וללמוד על כל שוטר שנפל באמצעות ראיונות עם קרובי משפחתו, איסוף תמונות וחומרים.

לאחר תשעה חודשים, המשימה הגיעה לסיומה עם הפקת אלבום זיכרון לכל שוטר. טקס מרגש התקיים בשדרות "בבית המייסדים" שבו העניקו התלמידות את ספר הזיכרון שהם עיצבו למשפחות הנופלים בנוכחות נציגי העירייה, משפחות השוטרים שנפלו וחבריהם השוטרים. התלמידות עלו וסיפרו מה הן למדו על כל נופל, עד כמה הן התחברו לדמויות במהלך העבודה לכתיבת ספר זיכרון וסיפרו על המוטיבציה שלהם "רצינו להעמיד זיכרון חי לנופלים, זיכרון של שותפות וגורל, מתוך הזדהות והכרה בכובד האובדן. כל נופל לא היה רק שם ופנים אלא סיפור חיים".

ראשת אולפנת צביה בני ברק שרית כהנא, אמרה בטקס: "הספר שאנחנו נגיש לכם היום מבטא את הכבוד וההוקרה והמחויבות שאנחנו רוחשים לכם, המשפחות היקרות של הנופלים של משטרת שדרות, שמסרו את נפשם וחסמו בגופם את התקדמות המחבלים אל עבר מרכז המדינה. מותם של השוטרים בקרב, נחשב כקורבנה של החברה כולה."

- פרסומת -

עוד הוסיפה כהנא: "כל שוטר הוא אדם פרטי שמשפחתו תכאב ותישא יותר מכול בתוצאות האובדן, ובכל זאת הקורבן נחשב 'קורבן ציבור' ולא 'קורבן יחיד'. השוטרים  שנפלו לחמו למענינו, גורלנו משותף, הם הצילו אותנו. ממילא, מותם איננו "מוות פרטי" בלבד. מסיבה זו החוב המוסרי שאנחנו חייבים למורשת הנופלים, חִיֵיב אותנו לפעול למענם."

צילום: נעמה צבר

"בחרנו בדרך של הנצחה," הסבירה ראשת האולפנה, "הרצון היה להנציח כל אחד מהנופלים באופן שלם ומלא ככל האפשר. רצוננו היה להעמיד זיכרון חי בלבבות – זיכרון של שותפות גורל, מתוך הזדהות והכרה בכובד האובדן."

"ביהדות יש שלבים בעיבוד של אבל, שבעה, שלושים ,11 חדש, שנה – ומה אחרי? אחרי השנה יש נצח… נצח והנצחה באות מאותו שורש. על ידי ההנצחה, אנחנו זוכרים את הנופלים, ממשיכים את דרכם – נותנים להם נצח."

בדבריה לתלמידות ציטטה כהנא משירו של יוסי גמזו: "אלה ששוב לא יהיו / אלה ששוב לא נפגוש / אלה שלא יצחקו לעולם // אלה שקמו מול אש / אלה שרצו בראש / כל שהיו ואינם, עוד ישנם // הם ישנם, בליבם של כולם / הם ישנם ויהיו לעולם!", אותם יקירים שנפלו – הם ישנם, בליבם של כולנו הם ישנם ויהיו לעולם!"