הסוכה והלולב– כמודל אידיאלי לאחדות לאומית בעם ישראל

על ארבעת המינים והסוכות כמשל להתנהלות עם ישראל.

הרב אליעזר שינוולד 30/09/2007

(צילום: אורח)

1. כל האזרח בישראל ישבו בסוכת

 מהו המודל האידיאלי לגישור על פני הפערים והקיטוב שבין הזרמים והמגזרים השונים בחברה הישראלית, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל וכו'? והאם יש קשר בין חג הסוכות לבין המודל הזה? הגמ' מביאה אל דעתם של חכמים: "אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב (ויקרא כג): "כל האזרח בישראל ישבו בסוכת" - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת". הגמ' מתכוונת לאפשרות ההלכתית לצאת ידי חובה בסוכה שאולה, אולם הלימוד מהפסוק "כל האזרח" הוא בסגנון כולל והצהרתי יותר: "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", כלומר, שבאופן עקרוני היה ניתן לכנוס את כל עם ישראל בסוכה אחת. מכאן למדו שלא מדובר כאן רק על אפשרות הלכתית תיאורטית אלא על מהות ייחודית של הסוכה שיש לה פוטנציאל לאיחוד של כל עם ישראל - ולגשר על פני הקטבים והשונות שבין הזרמים בעם ישראל ! הכיצד?

2. מהו הפתרון לקיטוב בין הזרמים?

הגורם העיקרי להעדר אחדות ולקיטוב בעם הוא העדר הסכמה לאומית לגבי השאלות השנויות במחלוקת בין המגזרים. מדובר על שאלות של: אמונה, השקפה וזהות, הנושקות לסוגיות של חברה, תרבות, לאום, כלכלה ובטחון. לדעת רוב העם אלו שאלות הרות גורל של חיים ומוות. ועל כן כל זרם ומגזר רואה בגישה היריבה את שורש הרע ואת המקור לכל אסונותינו. ישנם הסוברים שהפלורליזם הוא המענה הבלעדי לקיטוב - שרק סובלנות וליברליות, המאמינה שלכל אחד אמת משלו, ו"כולם צודקים" כי אין "אמת אובייקטיבית", היא זו שיכולה לרכך את היומרה של כל מגזר להיות משוכנע שכל האמת מונחת בכיסו. גישה זו משתלבת היטב עם הטרנד הפוסט מודרני שאנו נמצאים בעיצומו. על פי גישה זו, אם כולם יצודדו בה ויתנהלו על פיה, לא אמור להיווצר מתח בין הזרמים השונים, משום שיש לכל אחד לגיטימציה לדבוק באמת שלו, (בתנאי שלא יהין לפגוע בזולתו!). האם גישה זו עומדת במבחן המציאות, האם היא הצליחה להקהות פערים ולגשר על פני הקטבים? לפני שנים רבות היה מי שטבע את המטבע "יחי הטשטוש המאחד!" וכוונתו שבטשטוש ההבדלים שבין זרמים שונים נוכל ליצור תחושה של אחדות?! האם צדק? האם ניתן להתעלם מהגישות הקוטביות שיש למגזרים שונים בשאלות העקרוניות ביותר?! מאידך היו כאלה שצודדו ביצירת הסכמה על מכנה משותף ו"סטטוס קוו" ע"י וויתור הדדי, כל זרם יוותר מצידו על מכסימום של עקרונות מבדילים ומפרידים וכך ייווצר מכנה משותף רחב ככל הניתן אשר הוא ייצור את האחדות בין הזרמים! אולם האם זהו הפתרון האמיתי, האם נגזר על כל זרם לוותר על האמת שמנחה את חייו ובה הוא מאמין?!

3. הסוכה והלולב כמודל לאחדות לאומית

נראה ש"הסוכה האחת" של "כל האזרח" היא מודל לאחדות לאומית בעם ישראל, למרות השוני, ומבלי לטשטש את ההבדלים! הסוכה - זכר לסוכות ענני הכבוד בהם הושיב הקב"ה את בנ"י במדבר . סוכת ענני הכבוד - היתה סוכה מרכזית אחת שהקיפה את כל ישראל במדבר כאיש אחד. כולם היו שם לשבטיהם, כל שבט - אופיו ודגלו המיוחד לו, וכולם מכונסים כאיש אחד ב"צילא דמיהמנותא" - תחת כנפי השכינה. שם לא טושטשה הזהות היחודית של כל שבט ויחודו. אדרבא כל שבט הווה נדבך לבנין השלם של כנסת ישראל. אולם לשהות המשותפת והמפרה היה פוטנציאל של הקרנה הדדית ומשלימה. בעיקר בזכות גישה משותפת של כל השבטים: שהייחודיות והשונות לא מחייבים בהכרח יצירת מחלוקת ועוינות. אדרבא, שהות משותפת תחת "קורת גג" אחת, ולא בדלנית, יוצרת שיתוף פעולה מפרה ומאזן, בין השבטים והזרמים, שלרוב גם מקהה את רוב המתחים. ההשפעה המאחדת של הסוכה לא תושלם אלא כאשר נוטלים בה את הלולב. שכן מבואר בקבלה שיש עדיפות ליטול לולב דווקא בסוכה משום שיש קשר והשלמה בין שתי המצוות . חז"ל דימו את מצוות הלולב וארבעת המינים בשני דימויים מרכזיים: לאיברי הגוף של האדם, ולזרמים המרכיבים את הציבור בישראל. נדמה ששני הדימויים הללו משלימים זה את זה. המדרש מדמה את ארבעת המינים לאברי הגוף : "השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב". ובמקום אחר מדמה המדרש את ארבעת המינים לזרמים המרכיבים את הציבור בישראל : "עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט): "הבונה בשמים מעלותיו" ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם): "ואגודתו על ארץ יסדה". ארבעת המינים מייצגים את כל מרכיבי הצבו"ר (צדיקים בינוניים ורשעים) במצווה זו עלינו לאגוד את כל המינים, ואם יחסר מין מביניהם לא נצא חובת המצווה. שכן לכל מין יחודיות ותרומה למצווה, והוא משפיע את יחודו לזולתו, ולא ניתן להחסיר אף אחד מהם. מעניין לציין שהמדרש מגדיר בצורה ברורה את הדימוי של ההדס והערבה, אולם לגבי האתרוג והלולב נחלקו הדעות. בחלק מהמקורות (בעיקר בראשונים) הצדיקים נמשלו לאתרוג שיש בו טעם וריח - תורה ומצוות. אולם בזוהר הצדיקים נמשלו דווקא ללולב משום שהוא דומה לחוט השדרה : "לולב דא צדיק, דדמי לחוט השדרה". אולם מרכזיותו של הלולב בין ארבעת המינים בא לידי ביטוי גם בהקשר נוסף: בקריאת המצוה ובברכתה - "על נטילת לולב" (ולא על נטילת אתרוג או נטילת ארבעת המינים) כפי שמבואר בגמ' : אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא מאי טעם לא מברכינן אלא "על נטילת לולב"? הואיל וגבוה מכולן! ולגבהיה לאתרוג ולבריך?! אמר ליה הואיל ובמינו גבוה מכולם! אמנם המפרשים התקשו בביאור הטעם לקביעה זו, משום דמה בכך שלולב גבוה ובולט יותר, מדוע זהו הקריטריון לעדיפות בברכה (שלא על פי כללי הקדימות שמצינו בהלכות אחרות)?

4. ארבעת המינים ואבני היסוד ליצירת אחדות לאומית

נראה לומר שהמדרשים הללו מבטאים שני מישורים מקבילים ליצירת אחדות לאומית בין המגזרים השונים בעם ישראל. לא מדובר רק על איחוד המגזרים שחלוקים ביניהם על פי יחסם ל"טעם וריח" - לתורה ומצוות, אלא מדובר על אבני יסוד הנדרשים ליצירת אחדות אידיאלית בעם ישראל, שחשוב לצרף אותם בכניסתנו לסוכה כדי ליצור את האחדות הנכספת. אבני היסוד הללו הם מידות ותכללי התנהגות שקשורים לאברי הגוף: הלב, העין, הפה, ועמוד השדרה.

א. לב טוב

האתרוג נמשל ללב. "לב טוב" הוא אבן יסוד ומידה חיונית ליצירת האחדות ולגישור בין הפערים. "לב טוב" הוא ביטוי לטוב המוטבע בלב בצורה מהותית. ועל כן טוב הלב שואף להיות טוב לכל גם לאלה השונים ממנו, וגם לאלה שלא יהיה לו מהם תועלת אם יהיה טוב אליהם. ועל כן טוב הלב הוא המפתח לאהבת אחים אמיתית בין המגזרים השונים. טוב הלב הוא גם מפתח להקהיית המתחים המלאכותיים הנוצרים כתוצאה מהשונות שבין המגזרים השונים. אדם טוב לב משתדל לפעול לשם השגת הטוב והישר האמת והצדק, גם אם זה לא תמיד משרת את האינטרס הצר שלו או האינטרס הסקטוריאלי של המגזר אליו הוא משתייך. זכינו לשמוע מרבנו הרצי"ה קוק זצ"ל ש"לב טוב" היא אחת המידות שבהם מצטיין עם ישראל: "ישראל רחמנים - בעלי לב טוב ואהבת הבריות" כאשר רבי יוחנן בן זכאי ביקש מתלמידיו לומר מהי המידה הטובה ביותר שעל האדם לדבוק בה נענה רבי אלעזר בן ערך ואמר "לב טוב" . ועל כך אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם". המאירי מפרש שם : "ואמר ר' אלעזר בן ערך "לב טוב" כלומר: שיתמיד הפעולות היוצאות מלב טוב. וידוע אצל החכמים שמעלות המדות ופחיתותם יצאו מאחד מכחות הנפש והוא הכח המתעורר ומבוע זה הכח הוא בלב, וכשהוא בטוב המזג ימצאו בו כלל המעלות והמדות שכל הנזכרות בכללם, והוא אומרו שבכלל דבריו דבריכם" כלומר, לב טוב היא מידה מרכזית שממנה נובעות כל שאר המידות הטובות, לכן תשובתו של ר' אלעזר בן ערך כללה את תשובותיהם של שאר התלמידים. יתר על כן, הרמב"ם מגדיר את המידה "טוב לב" כמידה שמניעה את האדם לתרום ולסייע לזולתו בתחומים שונים. הרמב"ם מבאר שמדובר על מידה מאוזנת כשביל הזהב בין שתי מידות קיצוניות, של אדם שאינו רוצה כלל לתרום לאחרים ובין אדם שתרומתו לאחרים כרוכה בפגיעה עצמית : "לב טוב קורים מי שכל כונתו להטיב לבני אדם בגופו, בעצתו, בממונו, בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או בזיון - והוא האמצעי, והנבל הוא הפך זה, והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר, אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טרח ולא נזק - והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב, ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או בזיון, או טורח רב והפסד מרובה - והוא הקצה הראשון". בנוסף על עצם המידה של לב טוב ניתן לומר שעצם היותה מידה מאוזנת גם היא חשובה מאד משום שביחסים שבין המגזרים השונים יש נטיה להעצים ולהפריז בשוני שבין המגזרים - לדבר במונחים של "קיטוב" ו"תהום פעורה" בין מגזר למשנהו. וכאשר מפריזים, ממילא קשה עוד יותר להתגבר ולגשר על השונות. על כן חשוב לשמור על מידתיות ולהמנע מהפרזה.

ב. "עין טובה".

ההדס נמשל לעין. "עין טובה" גם היא אבן יסוד ומידה חיונית ליצירת האחדות ולגישור בין הפערים. הזכרנו את בקשת רבי יוחנן בן זכאי מתלמידיו לומר מהי המידה הטובה ביותר שעל האדם לדבוק בה. רבי אליעזר נענה ואמר "עין טובה" . וכן כאשר מבקשת המשנה לאפיין מידה יחודית לעם ישראל כ"תלמידיו של אברהם אבינו", שבה עם ישראל נבדל "מתלמידיו של בלעם הרשע" היא מציינת את תלמידי אברהם אבינו במידה של "עין טובה" . מהי המידה "עין טובה" ומדוע היא כל כך חשובה? המאירי מפרש שם שמדובר על יחס לבריות שהוא ההיפך מצרות עין : ואמר ר' אליעזר עין טובה כלומר שיהא נהנה בטובת זולתו שאז יתאהב לכל אדם ויהיה ענינו מקובל אצל הכל והכל מקובלים אצלו ואהבת העולם הוא שורש כל המדות. וכן זכינו לשמוע מרבנו הרצי"ה קוק זצ"ל, שעין טובה היא מידה שמסגלת הסתכלות סימפטית ואוהבת לבריות : "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו", והראשון שבהם: "עין טובה", אברהם אבינו מסתכל על כולם בעין טובה, יש לו סימפטיה לכולם, אהבה אל כולם. הוא מתפלל אפילו על אנשי סדום הרשעים והמקולקלים. כאשר שוררת אהבה בין הבריות נקל גם לגשר על תקלות ומתחים שנוצרים בין המגזרים השונים שכן "על כל פשעים תכסה אהבה ". אביו מרן הרב קוק זצ"ל מבאר שמבט על הבריות מתוך עין טובה גורם לראות את הצדדים החיוביים שיש בהם, ומביא ללמד זכות על הבריות : "..כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, וכו'.. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. וכו'.. ומתוך העין הטובה תבא כל טוב, וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו". ניתן לומר מכאן ש"עין טובה" היא אבן יסוד לאחדות לאומית ולגישור על פני ה"שונות". כיון שאיננו מתעלמים מהשונות ואיננו מנסים לטשטש אותה הרי יש צורך לראות את היתרונות והתועלת שב"שונות". כאשר קיימת שונות וכל מגזר פועל כדי לחזק את עמדתו ולהוכיח את צדקתו, הוא עושה זאת לא פעם ב"צרות עין" בחיפוש והבלטת החסרונות של יריביו. כדי למנוע זאת יש לסגל את המידה של "עין טובה". לא רק שאין להבליט את הפגמים של היריב בצורה לא פרופורציונאלית, אדרבא יש לאזן אותה בראית החיוב שיש בדעה ובשיטה הנגדית. התבוננות מתוך "עין טובה" מאפשרת למצוא את החיוב האמיתי שיש אצל היריב ועוד יותר מכך את התועלת שצומחת מגישתו עבור הכלל כולו. על כן, קובע הרב קוק שזו המידה שיוצרת סובלנות אמתית: "וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו".

ג. "פה מדבר לטובה".

הערבה נמשלה לפה. פה מדבר לטובה, ולשון נקיה וטובה, בניגוד ל"לשון הרע", גם הם מהוים אבן יסוד ומידה חיונית ליצירת אחדות לאומית ולגישור על הפערים. שותפות אמת תלויה בהדברות ולא בכפיה, בהסכמה לאומית ולא בהשלטות מגזר מסויים ובכיפוף ידיים. השפה היא מרכיב מרכזי ביצירת ה"אקלים" של האחדות והתקשורת הנצרכת בין המגזרים השונים. כדי ליצור אחדות נדרשת מכל המגזרים הידברות חיובית ולא קנטרנית, רכת לשון ומפרגנת, משתפת ולא מקטבת. למושגים הממתנים, לטון הדיבור ולמוזיקה המתלווה לדו שיח בין המגזרים יש השפעה כבירה. הערבה נמשלה לפה וגם היא מצטרפת לאיגוד הלולב כדי לתרום את חלקה לאחדות הלאומית. בשמה המוזכר בתורה: "ערבי נחל" יש גם משמעות נוספת, כפי שמבואר בגמ' : "תנו רבנן" "ערבי נחל" - הגדילין על הנחל. דבר אחר: "ערבי נחל" - שעלה שלה משוך כנחל". השם "ערבי נחל" מקפל בתוכו את הערבות והנעימות שבדיבור פה חיובי, והדימוי לנחל "משוך כנחל" גם הוא ביטוי לרכות ונעימות של דיבור מלטף וחיובי, זרימה שוטפת ולא של זרם מים גועש שוצף וקוצף. כל אלה משרטטים את מאפייניו של הפה המדבר לטובה שמהווה נדבך מרכזי באחדות הלאומית.

ד. " שדרת מנהיגות טובה".

הלולב נמשל לחוט שדרה. הוא המין הבולט מבין הארבעה בטפח (סוכה דף לב/ב), נמצא במרכז, וכל המצווה נקראת על שמו, וכן גם הברכה היא "על נטילת לולב". ניתן לומר שהלולב מייצג את המנהיגות ואופיה, מנהיגות איכותית ומלכדת המהווה חוט שדרה לאומי מהווה אבן יסוד חיונית ליצירת אחדות לאומית ולגישור על הפערים. הלולב הוא כנגד השדרה שבגוף שכן המנהיגות היא חוט השדרה של הציבור, ועליה להוביל מגמה של אחדות מלכדת, שיודעת לשתף כל מגזר ולתת לו מקום ראוי ותורם במפעל הלאומי. מידי פעם אנו רואים שמנהיג חסר חוט שדרה מנסה להוביל מגמות של "הפרד ומשול" של שיסוי מגזר במשנהו כדי לחפות על חולשתו. מנהיג כזה לא רק שלא מביא תועלת למנהיגותו הוא מועל בתפקידו - וביצירת האחדות הלאומית, שהיא הנכס הלאומי הראשון במעלה. כאשר משה רבנו עומד להפטר מן העולם הוא מבקש מאת הקב"ה שיעמיד לו יורש שיהיה "איש אשר רוח בו", ורש"י שם מפרש: אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. בפשטות "אשר רוח בו" הכוונה לכך שיהיה מנהיג שיודע להתמודד עם טיפוסים שונים ועם מגזרים שנים בעם. אולם ניתן לומר גם שיוכל להלך נגד רוחו היחודית של כל אחד ושונותו ולרתום אותו למפעל הלאומי של הכלל ולהביא לידי ביטוי את תרומתו ויתרונו היחודי. על פי ההלכה הלולב צריך להיות ישר וזקוף, ללמד על היושר האישי שהוא תנאי למנהיגות, ועל זקיפות הקומה של המנהיגות בייצגה את עניני הכלל.

5. אחדות עכשיו

גם לעתיד לבוא עתיד הקב"ה להושיב את הצדיקים בסוכת "עורו של לוייתן" . וכל צדיק עם דרכו המיוחדת מתחבר לזולתו תחת כנפי השכינה. בהווה הסוכה היא המודל לאחדות ישראל האמיתית. לתוך סוכה זו של כלל ישראל נכנס "כל האזרח בישראל" כל מי שיש לו קישור לעם ישראל ליעודו וגורלו. כל מי שרוצה בטובתו והצלחתו של עם ישראל. לסוכה הוא בא עם השקפתו שבתוכה גרעין של אמת. גם אם כדי להבליט את השוני והייחוד מוקצנת ההשקפה והגישה, ומתווספים לה סיגים שאינם ממין העניין, בכ"ז הגרעין היסודי הוא גרעין של אמת. אמת שהיא נחוצה לפסיפס השלם של הדעות. נדבך שהוא חיוני לבנין השלם של בית ישראל. בואו נא אחים אל הסוכה - כולנו! נדע כי אחים אנו, ונמצא את הדרך לגשר על פני השונה ולמצות את היתרון שיש בכל אחד בשונותו. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!


הרב אליעזר שנוולד ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" מודיעין וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל
המאמר בחלקו התפרסם בעלון "באהבה ובאמונה" לסוכות מוקדש לזכרו של מו"ר הרב אברהם אלקנא שפירא זצ"ל