הטובים לפוליטיקה! / דעה

הפוליטיקה הישראלית אף פעם לא מפסיקה להפתיע אבל נראה שסיפור כזה מזמן לא היה כאן. אישיות פוליטית שנטשה את מפלגתה חודשיים לפני מערכת בחירות, חוזרת לאותה המפלגה חצי שנה לאחר מכן מהדלת הראשית היישר אל המקום הראשון. איך יכול להיות שפוליטיקאית שבעטה בציבור מצביעיה ונכשלה כישלון חרוץ חוזרת למקום הראשון בתמיכה ציבורית מקיר לקיר? למה הציבור כל כך סלחן לאיילת שקד? כמו רוב הציבור הדתי גם יוסף יקיר תוהה - אבל יש לו גם תשובות.

יוסף יקיר 28/07/2019

(צילום: אורח)

ישנן מספר תשובות אפשריות כשהפשוטה בהם היא (חוסר) האלטרנטיבות. כשמול איילת שקד ניצב טירון פוליטי כמו הרב פרץ, מעדיף רוב הציבור למחול על כבודו ולבחור באיילת, אמנם לא כלילת המעלות, אבל בכל זאת פוליטיקאית מוכחת. מה שמוביל לשאלות הבאות- למה מול איילת שקד ניצבת אלטרנטיבה כמו הרב רפי?

ואם נרחיב - לאחר מהלך הפרישה המתוקשר של בנטשקד נותרו במפלגה 5 חברי כנסת מכהנים, אף אחד מהם לא נתפס בעיני הציבור כאופציה הגיונית ורלוונטית להנהיג את המפלגה, יתרה מכך, עיון בהיסטוריה המפלגתית מגלה שמאז שנת 2002 כל יו"ר המפדל הם אנשים שהגיעו מחוץ למפלגה! (אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, נפתלי בנט, הרב פרץ ובמובן מסוים גם הרב בני אלון) כלומר המפלגה לא מצליחה לייצר פוליטיקאים מוצלחים שמתקדמים בתפקיד לפחות 20 שנה!.

והאבסורד הוא, שאם יש מגזר שחייב תמורה מהפוליטקאים שלו בצורה חיונית הוא הציבור הדת"ל, אם לחילוני מרמת השרון ההבדל בין ממשלת ימין שמאל היא כותרת בעיתון, למתנחל מקדומים היא עשויה להשפיע גם בשאלה כמו איפה הוא יגור בעוד שנתיים. מה שאומר שלציבור הדת"ל אין 'פריווילגיה' לפוליטיקאים חלשים. אז למה אנחנו נכשלים פוליטית פעם אחר פעם?

התשובה לדעתי מורכבת ממספר גורמים:
א. בשונה מהציבור הכללי, הציבור הדתי לאומי מאוגד בחלקו הגדול מסביב למוסדות, בראשי המוסדות עומדים אנשים שצריכים קודם כל כסף לתפקוד שוטף. מה שמוביל לכך שלמוסדות הציונות הדתית (ישיבות, מכינות, אולפנות מכל הסוגים והכיוונים) יש 1. אינטרס לכך שהאדם שייבחר לתפקיד ידע קודם כל לדאוג לכסף 2. קיימת תלות מסוימת במנגנון הקיים כיוון שקיום המוסד תלוי בו. מה שנותן לאנשים שנמצאים במערכת יתרון עצום על מתחריהם מבחוץ 3. נוח להרבה רבנים שהפוליטיקאים הנבחרים לא יהיו בעלי דעה מוצקה, אלא שיכולת ההשפעה הן על הנבחרים והן על הציבור תישאר אצלם ללא תחרות, ראש הישיבה הממוצע רואה בפוליטיקאי האידיאלי יס-מן.

ועדיין, עם כל הכבוד וההערכה לכוחם של הרבנים והמוסדות, קשה להבין כיצד הציבור נותן למנגון כושל כל כך את קולו פעם אחר פעם?. (אמנם כל פעם אחוז הקולות יורד ועדיין, מדוע הציבור לא מצליח לייצר שינוי?) ההסבר הוא שאין ציבור, כלומר יש, אבל הוא מורכב מתתי קבוצות קטנות שמתקשות מאוד לשתף פעולה, מה שמונע מכל אחת בנפרד להצליח ולחולל שינוי, בנוסף, בלתי אפשרי למצוא אדם שיהיה מקובל בדעותיו על כל הציבור, כל אדם בעל אמירה ודעה ישויך מיידית לקבוצה מסוימת במגזר, מה שימנע ממנו תמיכה מכל שאר תתי הקבוצות האחרות (עיין ערך סמוטריץ') וממילא מי ש'יעבור' ויצליח לגייס תמיכה בסופו של דבר יהיה 'למלמ' - אדם לא מזוהה עם אמירה לא ברורה שיכול להסתדר עם כולם, במובן מסוים איילת שקד עונה על הקריטריון לא כי אין לה דעה, אלא כי היא לא שייכת לאף תת קבוצה מגזרית, מה שגורם בהפוך על הפוך לכך שחרדלים מרגישים איתה יותר בנוח מאשר עם נפתלי בנט.

אם ברצוננו כציבור ליצור מפלגה מוצלחת. עלינו להתבגר ולהבין, שבשביל האינטרסים המהותיים והמשותפים שלנו כמו שמירה על א"י עלינו לבחור קודם כל את האנשים המתאימים והמוצלחים לתפקיד, ולאו דווקא את אלה המשוייכים אלינו קבוצתית.