בחייו ובמותו ציוה לנו את הענווה

במלואת 30 לפטירתו של רא''ל משה לוי ''וחצי'' כותב הרב אליעזר שינוולד ראש ישיבת ההסדר במודיעין על מפקד מזן אחר שכל הוויתו שידרה ענווה שחסרה בישראל בעת הזאת.

הרב אליעזר שינוולד 20/02/2008

(צילום: אורח)

ני שבוע חלפו ה"שלושים" על הסתלקותו מאיתנו של רא"ל משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל.
פטירתו הותירה רושם דווקא בשל מיעוט הרושם וההמולה התקשורתית סביב פטירתו. שלא כבפטירתם של דמויות דומות במעמדו הציבורי, לא הוצפה התקשורת באינסוף מלל במשך שעות שידור ארוכות. וכך גם עברו ימי השלושים בדממה תקשורתית רועמת.

לא זכינו לצנוח עם משה לוי במתלה, וגם לא לנהל מירדפים אחר מחבלים בבקעה, וכן לא היינו שותפים למהפכה הגדולה שיצר בצה"ל עם הקמת המפח"ש (אמה הורתה של מפקדת זרוע היבשה). את רא"ל משה לוי זכינו להכיר בתקופת המלחמה בלבנון ולאחריה. כקציני שריון צעירים לא היה לנו יותר מדי אפשרות להכיר ולפעול עם מי שהיה אז הרמטכ"ל. אולם קשה לשכוח את מספר הפעמים שהופיע בפנינו, במלחמה, בקורסים, ולאחר מכן בשהות בלבנון, כשנחת באזור בו שהינו, ושוחח עם המפקדים והחיילים. אישיות מסוגו של רא"ל משה לוי מותירה עליך רושם גם במספר פגישות מועט, ובפרקי זמן קצרים.

לוי, איש גבה קומה - שבעטיה זכה לכינויו "משה וחצי", ולמרות גובהו המתנשא "משכמו ומעלה" (שמו"א ט' ב'), מעל כתפי כולם, ולעומת היתרון המקצועי שהיה לו, לא הרגשת שהוא מתנשא, נהפוך הוא. לימים תוך עיון בפרשיות השבוע נפל מבטינו על פירושו של בעל הטורים (שמות כ"ה י) שמבאר מדוע נבנה ארון הברית במידות של "וחצי" (שתי אמות וחצי על אמה וחצי על אמה וחצי): ללמד שמי שלומד תורה צריך להיות עניו, שהוא אך "וחצי" ולא מושלם. הפירוש הזה הלם את ה"משה וחצי" שתוספת החצי לא גרמה לו להתנשא אלא ביטאה את ענוותנותו. לאחר פטירתו חשבנו שהדברים מתאימים כל כך לשני פסוקים על משה רבנו, על גדלותו (שמות יא ג): "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", ועל ענוותנותו (במדבר יב ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

במספר המפגשים שהיו לנו איתו היתה הרגשה ברורה שמדובר במפקד מזן אחר. היה בעל מבט עניני וחולמני משהו. היה חשוב לו לשמוע את האנשים ולא רק להשמיע מה שהיה לו, והיה. ההתבטאות שלו היתה עניינית ומקצועית, ונעדרת בטויי יהירות ובוטות, שהיתה אופיינית לשיחם של מפקדים רבים באותה תקופה. הרגשת בנוכחותו שהוא רוצה לשמוע מה האנשים חושבים, שהוא מחשיב את האנשים הכפופים לו, באמת, ולא רק מן השפה ולחוץ!

לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל נעלם במידת מה מהיום-יום הציבורי שלנו. הוא לא חיפש לעצמו בולטות, לא רדף אחר תפקיד ציבורי שיהלום את מעמדו, ולא דאג שדעתו תישמע בכל עניין העומד על הפרק.

אלו אולי כמה מהסיבות שבלכתו מאיתנו לא ידעו לכבד את זכרו, להספידו, ולהעריך את דמותו כראוי. במציאות שנבחנת במבחן הרייטינג, ובדמויות שערכן נבחן בנפח הרייטינג שהן מייצרות לעצמן, קשה היה להעריך ולייחד רייטינג, ונפח שידור ציבורי, לדמות שהיא אנתיטיזה לכל אלה, שכל הווייתה משדרת ענווה. ומי בעידן שכזה יודע להעריך את עוצמתה של הענווה - שנתפסת כמי שאין לה מה לומר, ואת הסלידה מידוענות - שנתפסת כמי שאין לה מה למכור! ועשיה אמיתית רחבת ההיקף - שנעשית ביסודיות ובשקט.

היטיב לבטא זאת שר הביטחון אהוד ברק בהספדו לרא"ל משה לוי: "הארץ הזו יודעת לספר תהילתם של לוחמים. הארץ הזו אוהבת את אור הזרקורים, אור הזרקורים לא שזף את משה שלנו, הוא התרחק מהם ת"ק פרסה, לא אהב ולא רצה לאהוב את מהומת הידוענים. קול קרא לו - הוא עשה עבודתו כהלכה והלך הביתה בדממה".

אולם אין זאת אומרת שמותר לנו להשלים עם נסיבות אלה ולתת לדמותו של רא"ל משה לוי, להעלם מנוף חיינו ללא שנתן לה מקום של כבוד כראוי לה, וללא שנלמד ממורשתו לחיינו אנו.

במקורותינו אנו מוצאים התייחסות חמורה למצב שמנהיגים דגולים הסתלקו לבית עולמם בלי שהוספדו כראוי (מרים הנביאה - מועד קטן כח; יהושע בן נון-שבת קה: שאול המלך - יבמות עח:). חומרת הדבר נובעת מכך שאי הספדתם כראוי מונעת מאתנו, החיים, ללמוד כראוי את מורשתם, מדמותם הדגולה, לחיינו.

אולם ניתן לומר שלאי הספדתם כראוי יש היבט חמור עוד יותר משום שהוא מבטא אי הכרה בתרומתם העצומה לאומה ולציבור. ההספד מבטא את הכרתנו בתרומתם, ואת הוקרתנו ותודתנו לפועלם, שבמקרים רבים היה כרוך בהקרבת חייהם. לא ניתן להשלים עם מצב שהציבור מקבל זאת כמובן מאיליו ולא מעלה זאת על נס, יש בכך כפיות טובה ותודה.

במקרה של רא"ל משה לוי, אנחנו חשים, שיש כאן מכל אלה שצייננו, והעובדה שלא "נספד כראוי", ולא קיבל את נפח ההתייחסות הציבורי הראוי לו, עשויה להביא להחמצה גדולה עוד יותר. להחמצת המורשת המשלבת מקצועיות עשיה עצומה בשקט, דייקנות, ערכיות, אהבת האדם, ומעל לכל את מידת הענווה!

מספר חודשים לאחר כשלון המלחמה בלבנון, התבטא אחד מבחירי המפקדים "חטאנו בחטא היוהרה". היוהרה שמנעה מאיתנו לראות נכוחה את המציאות ואת האתגרים שעמדו בפנינו, ולהתכונן אליהם כראוי.

עובדה זו מעצימה עוד יותר את הצורך בלימוד לדורות הבאים, ובהעברת המורשת הפיקודית של רא"ל משה לוי, שבחייו ובמותו ציוה לנו את הענווה.