לימוד משנת הרמב"ם כמכלול - ומורשת מנהיגותו הדגולה לדורנו.

לרגל יום השנה לפטירתו של הרמב''ם כותב הרב אליעזר שינוולד ראש ישיבת ההסדר במדיעין על חתירתו של ''הנשר הגדול'' אחר האמת למרות כל התלאות בדרך.

הרב אליעזר שינוולד 30/12/2007

בת, כ' טבת, חל יום פטירתו של ה"נשר הגדול" רבי משה בן מימון הספרדי (נולד בקורדובה ספרד בשנת 1138 נפטר בקהיר בשנת 1204).

הרמב"ם, הוא אחד מהענקים שהטביעו את חותמם על תולדות העם היהודי. הדברים הגיעו לכך שאמרו עליו: ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" וכינו אותו בתואר "הנשר הגדול". נדמה כי כבר הכל נכתב על הרמב"ם, על גדולתו בתורה על חיבוריו וספריו, על שליטתו בכל תחומי המדע, על השילוב שלו בין עוצמה תורנית ובין עבודתו כרופא, ועל הספרות הרפואית אותה כתב, על השפעתו על פסיקת ההלכה, על השפעתו בפולמוס עם הקראים, ועל עצירת הסחף והנהיה של האינטלקטואלים היהודיים בדורו אחרי הפילוסופיה האריסטוטלית. ככל גאון רב-תחומי ורב אנפין גם ביחס לרמב"ם ניתן לומר ש"לכל אחד הרמב"ם שלו".

כל אחד מרגיש קשור באופן מיוחד לאחד מהתחומים שבהם עסק הרמב"ם, והטביע את חותמו. היו גם כאלה שניסו לנתק תחום אחד ממשנהו, במיוחד את תחום ההלכה מהתחום ההגותי, אולם זוהי טעות שאין כמוה!

ממשנתו של מרן הרב קוק זצ"ל למדנו שרק הבנת משנת הרמב"ם כמכלול תאפשר לנו לרדת לעומקה ולעמוד על טיבה, שכן "אחד היה הרמב"ם". בדומה למשה רבנו מוסר התורה על כל מקצועותיה, גם משה בן מימון הוא ממעמידי התורה לשעתו ולדורות הבאים, כמכלול אחד. (ראה "מאמרי הראיה" ח"א עמ' ק"ה: "לאחדותו של הרמב"ם" ושם בעמ' קי"ג: "המאור האחד -לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל", ועל השפעת למדנותו התלמודית על משנתו ההגותית ראה: "המידות לחקר ההלכה" לרב עמיאל ח"א במבוא עמ' ק"מ). בבית מדרשנו שבישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין, ניתן דגש רב על לימוד הרמב"ם. לימוד הרמב"ם בישיבה כולל את העיסוק הישיבתי הקלאסי, בהיבטים ההלכתיים וההגותיים של משנת הרמב"ם מתוך העיון בספריו ההלכתיים: הי"ד החזקה, ספר המצוות (הקצר והארוך), פירוש המשניות, והשו"ת, ובספרי ההגות והאמונה: מורה נבוכים, הקדמות לפירוש המשניות ואגרות הרמב"ם.

אולם גולת הכותרת של העיון במשנתו של הרמב"ם בישיבה, הוא דווקא בתחום לימוד סוגיות התלמוד. בכל סוגיה תלמודית שנלמדת בעיון בישיבה אנו מנסים לעמוד על דרכו של הרמב"ם בלימוד הסוגיה, מתוך מכלול הכתבים שלו בהלכה ובהגות, ומתוך המפרשים שעמלו במהלך השנים כדי לבאר את שיטתו. לרוב מתבררת שיטתו בפירוש הסוגיה דווקא מתוך קושיות שהעלו עליה מפרשיו השונים. אלה הצביעו על סתירות, לכאורה, שקימות בין פסקים שונים, וישבו אותם באמצעות הגדרות למדניות עמוקות. הגדרות אלה מאפשרות לנו התבוננות לעולם למדנותו הגאונית של הרמב"ם. כידוע בצעירותו כתב הרמב"ם את הספר: 'פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד'.

ספר למדני זה נכתב על רוב המסכתות בתלמוד הבבלי, אולם רובו אבד ורק קטעים ספורים מתוכו זמינים כיום לעיוננו, חבל על דאבדין. ברצוננו להדגיש פן נוסף ממורשתו של הרמב"ם ומנהיגותו,המקופל בתוארו ה"נשר הגדול", גם פן זה מהווה מקור השראה לבית מדרשנו. הכתוב מציין את הנשר כעוף שמגביה לעוף יותר מכל שאר העופות (איוב לט כז): "אם על פיך יגביה נשר,וכי ירים קנו". ומפרש שם האבן עזרא: "יגביה נשר - אין עוף שיגבה יותר ממנו". ככל שממריאים גבוה יותר אל על, כך ניתן לראות את המציאות בצורה רחבה ושלימה יותר, ולמרחק גדול יותר, כמאמר הרווח "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

הרמב"ם לא הסתפק בלימוד תורה והוראתה לבני דורו, כנשר יגביה עוף הוא אבחן את מציאות דורו ואת צרכיה בצורה רחבה ושלימה יותר מאחרים, אולם הוא גם צפה למרחוק את צרכי הדורות הבאים. הרמב"ם לא הסתפק באבחון ובדיאגנוסטיקה, כמנהיג דגול הוא תרגם את אבחנתו לעשיה ונרתם במסירות רבה כדי לתת את המענה ההולם לאתגרים ולצרכי הדור ולצרכי הדורות הבאים. בינות למעקשים והמכשולים הוא סלל את הדרך לרבים לבל יכשלו. מבחינה זו ניתן לומר שהרמב"ם היה בעל נשמה מן העתיד שהקדימה את זמנה, שנשלחה לעולם דור אחד מוקדם יותר, כדי לסלול את הדרך לדורות הבאים. הרמב"ם השכיל להבין שעולם ההלכה היהודית נמצא בסכנה, כפי שכותב בהקדמה ל"יד החזקה": "..מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה, וכו'.. ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות, ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך, אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי, אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה, הבבלית והירושלמית, וספרא וספרי והתוספתא, שהם צריכין דעת רחבה, ונפש חכמה, וזמן ארוך, ואחר כך יוודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים, ושאר דיני התורה, היאך הוא". ועל כן נרתם הרמב"ם, במסירות נפש, למפעל רב שנים של כתיבת "משנה תורה" - ה"יד החזקה" במתכונת נושאית ופסקנית, השונה מהמתוכנת התלמודית (שם): "ומפני זה שנסתי מתני, אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור, ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בענין האסור והמותר, הטמא והטהור, עם שאר דיני התורה, כולם בלשון ברורה, ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה, סדורה בפי הכל, בלא קושיא ולא פירוק.

לא זה אומר בכה וזה בכה, אלא דברים ברורים, קרובים, נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים, הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו, עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם, בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות, שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

הרמב"ם השכיל להבין גם שעולם האמונה היהודית נמצא בסכנה לנוכח רוחות סערה הנושבות מכיוון הפילוסופיה האריסטוטלית שפרחה בזמנו ושבתה את הלבבות, כפי שכותב בהקדמה ל"מורה נבוכים": "וראיתיך מבקש ממני תוספת באור ופוצר בי לבאר לך דברים מן הענינים ההם מופתיים, ואם לא - מאיזו מלאכה הם. וראיתיך יודע מעט ממנו - מאשר למדת מזולתי. ואתה נבוך, כבר דפקתך הבהלה, ונפשך החשובה תבקש ממך 'למצוא דברי חפץ'. ולא סרתי לדחותך מזה ולצוותך לקחת הדברים על הסדר; כונה ממני - שיתאמת לך האמת בדרכיו, לא שיפול האמת במקרה. ולא נמנעתי, כל ימי התחברך עמי, כשהזכר 'פסוק' או דבר מדברי ה'חכמים' שיש בו הערה על ענין זר, לבארו לך וכו'.. ועוררתני פרידתך לחבר המאמר הזה, אשר חברתיו לך ולדומים לך וכו'.. ובהמשך הוא כותב: "המאמר הזה, ענינו הראשון - לבאר עניני שמות, באו בספרי הנבואה. וכו'.. ואין הכונה במאמר הזה - להבינם כלם להמון, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא יעין רק בחכמת התורה - רצוני לומר, תלמודה וכו'..

אבל כונת המאמר הזה - להעיר איש בעל דת, שהרגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו ועין בחכמות הפיסלוסופים וידע עניניהם, ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו, והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינתהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המשאלים או המספקים ונשאר במבוכה ובהלה, אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם, ויחשוב שהוא השליך פנות התורה; או שישאר עם מה שהבינו מהם, ולא ימשך אחר שכלו, אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו, ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו; וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות, והוא מפניהם בפחד וכובד, ולא יסור מהיות בכאב לב ובמבוכה גדולה".

כדומיו, הוא ספג ביקורת קשה (כדוגמה ראה השגת הראב"ד על הקדמת ה"יד החזקה") ואף במקומות מסויימים התנגדות עזה, ורדיפה, שבאה מכיוונם של גדולים וטובים שלא יכלו להגיע לנקודת המבט הגבוהה, והכוללנית שלו ולהשקיף ממנה על צרכי הדור. של אלה שנעדרו את היכולת להביט אל העתיד ואל אתגריו, אלה יחסו לו במאבקיו כוונות זדון וסטיה מדרכה של תורה! גם כאן אנו רואים את מנהיגותו של הרמב"ם ואת גבורת נפשו, שהאמת היתה נר לרגליו גם אם חשפה אותו לקשיים ומאבקים.

התנגדות זו לא מנעה ממנו לדבוק באמת שנגזרה מהמציאות אותה ראה אל נכון, ולפעול לפתרונה ככל יכולתו (בענין זה ניתן למתוח קוי דמיון רבים בין הביוגרפיה שלו לביוגרפיה של הרמח"ל ומרן הרב קוק זצ"ל). בפרספקטיבה היסטורית יודעים אנו שצדק. ואלמלא הוא אנא היינו באים.