"הציבור הדתי לאומי מפספס את הסיפור הגדול"

ראיון עם יחזקאל לנג, במאי יהודי-ציוני מהפכני.

יצחק ון לואן 20/08/2007

אחרי 59 שנים מאז הקמת מדינת ישראל, נדמה שסוף-סוף התעוררנו. הציבור הדתי-לאומי התנחל בצה"ל וזכה להישגים מעוררי כבוד, מרכז הכובד של עולם התורה כבר מזמן עלה ארצה ונראה שגם מפעל ההתיישבות (טפו טפו) עבר את נקודת האל-חזור והוא כיום עובדה קיימת. אבל, אומר יחזקאל לנג, אם לא נכבוש את המשלט החשוב ביותר, עלולים כל המפעלים האחרים להתמוטט עלינו ביום בהיר אחד, בלי שנדע אפילו מה פגע בנו. ראיון עם יחזקאל לנג, במאי יהודי-ציוני מהפכני.

"מגושם, אבל נוגע ללב"

יחזקאל לנג (36), חוזר בתשובה ועולה ותיק מקנדה (עלה לארץ בגיל 22), למד בישיבת ההסדר המעלות ושירת במסגרת ההסדר בחטיבת "גולני". לאחר השירות הצבאי הוא הלך להייטק, ובמקביל החל להיכנס לעולם התקשורת. במהלך השנים עבד לנג ב-IBA News בערוץ הראשון, בערוץ 7 וב-INN T.V. (ערוץ הטלוויזיה של ערוץ 7), ובמשך שלוש שנים כתב טור לענייני כלכלה בג'רוזלם פוסט. יחד עם כל זה החל לנג ללמוד משחק בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים. המנהל שלו היה שולי רנד. לאחר מכן למד משחק עוד שנתיים וחצי בבית ספר "ניסן נתיב" (לא דתי) בירושלים.

- פרסומת -

"רציתי לגעת בתכנים יהודיים וראיתי שאין כלום", מספר לנג. "לא הייתה שום עבודה שנגעה בציונות – שזה בכלל נחשב לתחום 'אסור' בתרבות הפוסט-ציונית השלטת בתחום האומנות החילונית בישראל. אמרתי לעצמי "במקום שאין אנשים"… והתחלתי לברר איך אני מתחיל משהו בעצמי. כולם אמרו לי שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לעשות סרט לבד. לפני שנתיים פרסמתי את הסרט הראשון שלי, שנקרא "הסיפור המלא". הסרט מתאר את הנתק בין המתיישבים לבין כלי התקשורת". את הסרט ראו כבר עשרות אלפי אנשים, דרך אתר האינטרנט של ערוץ 7. לאחרונה הוסרה הקישורית לסרט וכעת מוכר לנג את סרטו דרך ערוץ 7, על מנת לממן את המשך עבודתו. "הצעתי את "הסיפור המלא" לכל מיני פסטיבלים יהודיים וגם לפסטיבל סרטים אחד לא-יהודי. נחש מי הסכים להעלות את הסרט שלי?… נכון, רק הפסטיבל הלא-יהודי. אנחנו מתביישים בתרבות של עצמנו" קובע לנג בצער.

לנג הראה את הסרט גם לרוג'ר סיימון, תסריטאי יהודי-אמריקאי שהיה מועמד לפרס האוסקר על תסריטו לסיפור של בשביס-זינגר "שונאים, סיפור אהבה". סיימון צפה ב"סיפור המלא" ופרגן לו מאוד. "אינני תומך בתנועת ההתנחלות הישראלית" כתב סיימון בטור שלו לביקורת קולנוע, "אבל מצאתי את סרטו המגושם-משהו של יחזקאל לנג נוגע ללב. אולי בגלל ההנגדה שיצר לנג בסרטו בין תיאור המשפחה הדתית החמה בהתנחלות, לבין ההתעסקות העצמית ההדוניסטית של הדמות החילונית בסרט – דמותו של שדרן החדשות, לא פחות. לנג הוא יוצר לא מנוסה – אבל הוא מלא להט", כתב סיימון.

"אני רואה את תפקידי כמקדם של תרבות יהודית. השתמשתי בנופים מהארץ, במוסיקה של יוצרים יהודיים, רוב השחקנים הם יהודים שומרי מצוות. היה חשוב לי להשתמש במה שיש בעולם היהודי. אני חושב שיש אצלנו עולם ומלואו. לפני כמה שבועות הוצאתי לאור את הסרט השני שלי – "אהוד, בחור מקסים" על פי סיפור של צבי פישמן, תסריטאי הוליוודי שבעצמו חזר בתשובה. זה סרט קומי המתאר את העימות היהודי-ערבי".

חקירות שב"כ במהלך הצילומים

באיזה צד אתה מציב את עצמך, בויכוח האומנותי בין העדפת המסר הסמוי לבין המסר הגלוי? מה עדיף בעיניך?

"היה לי ויכוח עם ג'קי לוי בבית הספר "מעלה", אם עדיף לעשות קולנוע עם מסר ישיר או עקיף. הזכרתי לו את השיר "אימג'ן" (דמיין) של ג'ון לנון, שהוא אולי השיר המשפיע ביותר בעולם – והוא שיר עם מסר פוליטי ותרבותי מאוד ישיר וגלוי. זאת אומרת שאפשר – ואולי רצוי – לעשות חומרים עם מסר ישיר, ולא רק עקיף. לפחות חצי מהסרטים שיוצאים לשוק, בישראל וגם בעולם, יש להם מסר ברור וישיר. תיקח לדוגמא את הסרט "סודות" שיצא עכשיו, עם מסר מאוד שלילי כלפי הציבור החרדי. הם לא ניסו להסתיר את המסר, או להבליע אותו בסרט. פשוט הביעו את דעתם באופן ישיר. יש עוד אינסוף סרטים כאלה. נכון שישנו גם הכיוון ההפוך – אבל לומר שאי אפשר לעשות סרט עם מסר ישיר, שהוא לא יתקבל בציבור – לדעתי זו אמירה לא נכונה".

העדפת להשתמש בחומרים של יהודים שומרי מצוות, לפעמים על חשבון איכות הסרט. האם לא עדיף להשתמש בחומרים איכותיים אחרים (שחקנים, מוסיקה וכו') מחוץ לציבור הדתי, שיסייעו להעצים את המסר של הסרטים שלך ולהפוך אותם ליותר אפקטיביים? האם השימוש בחומרים יהודיים-דתיים דווקא אינו פוגע במטרתך הגדולה – העברת מסרים יהודיים-ציוניים?

"שאלה טובה. ראשית, אני חושב שהיום המוסיקה היהודית אינה נופלת מהמוסיקה הכללית. זה שמוסיקאים נחשבים כמו אהוד ואביתר בנאי ואריאל זילבר חוזרים בתשובה, זה מביא עוד איכויות שלא היו אצלנו קודם. הציבור שלנו לא מכיר מספיק את עולם הרוק היהודי החדש ואני אומר לך בתור אחד שמכיר לעומק – מה שנעשה היום בשטח הזה הוא מאוד חזק. "לעצם השאלה – אינני עקרונית נגד שימוש במוסיקה לא יהודית, אבל אני מרוויח כאן משהו הרבה יותר גדול מאשר העברת מסר אחד בסרט אחד – אני מסייע כאן לבנייה של תרבות שלמה. ואני מאמין שעם הבמאי הנכון, אפשר להוציא מכל שחקן משחק טוב. רק צריך להקדיש לכך יותר זמן. אני מקווה שבסרטים הבאים שלי אוכל להקדיש יותר זמן ומשאבים לנושא הבימוי".

אתה מתעסק עם חומרים לא פשוטים – ערבים ויהודים, חילונים ודתיים. האם נתקלת בקשיים מיוחדים במהלך צילום הסצנות השונות לסרטים שלך?

"בוודאי. אתן לך דוגמא. בסרט הראשון, ביום הצילומים האחרון, יצאנו לשטח מסוים כדי לבדוק אם הוא מתאים לצילומים. פתאום הגיעה משום מקום מכונית ויצאו ממנה שני אנשים ששאלו מה אנחנו עושים שם. לצערי הרב אמרתי שאנחנו שם כדי לעשות סרט ואז הם לקחו לנו את המצלמה וחקרו אותנו עוד. הסתבר שהם אנשי שב"כ ושנכנסנו בטעות לשטח אימונים שלהם… לאחר זמן קצר הגיעה מכונית נוספת עם שוטרים רגילים, וג'יפ מג"ב…

בסופו של דבר, עצרו את כל הצוות שלי – שמונה אנשים – ולקחו אותם לתחקור של שעות בתחנת המשטרה בתלפיות. ישבתי שם וחשבתי לעצמי: אני משלם הון עתק – שאין לי – על היום הזה, ואנחנו יושבים כאן בחקירות… בכיתי לה', התפללתי ואמרתי תהלים שישחררו אותנו מהר. אחרי ארבע שעות באו ואמרו לנו שאנחנו משוחררים. התברר שהסיבה הייתה טכנית לגמרי: החוקר שהיה אמור להגיע איחר, והיה אסור להם להחזיק אותנו יותר מארבע שעות ללא הצדקה… אבל מבחינתם הם היו מוכנים להשאיר אותנו בחקירות כל היום, למרות שהם ראו בבירור שאנחנו רק סטודנטים יהודיים שעושים סרט ולא יותר מזה. בסופו של דבר המשכנו בצילומים, כמובן במקום אחר… במחשבה לאחור הבנתי שכשעושים דברים גדולים נתקלים בעיכובים גדולים. אז לקחתי את המקרה הזה כסימן טוב לבאות."

את כל הרע אנחנו גורמים לעצמנו

מאיפה באמת כל הכסף לעשות סרטים? מי מממן את ההוצאות שלך?

"למעשה, היום ניתן לעשות סרט ברמה לא גבוהה יחסית בזול. על הסרט הראשון הוצאתי 10,000 ש"ח, ועל הסרט השני רק 5,000 ש"ח. מה שאתה צריך זו מצלמה דיגיטאלית, צלם, והרבה יצירתיות. היום אפשר להשיג מחשב עם תוכנת עריכה טובה לסרטים ב1,000 דולר, שזה יחסית מאוד זול. אז לא מדובר פה בסכומים ענקיים, וגם היו לי חברים וקרובים שתמכו במימון וגם בעצה. אז ברור שאם היה לי יותר כסף הייתי יכול להוציא משהו הרבה יותר טוב, אבל המציאות כיום היא שהגופים שיכולים לתמוך בקולנוע דתי לא עושים את זה. פניתי לכל מיני גופים שיש להם כסף לכל מיני מטרות, אבל הם לא היו מוכנים לממן סרט יהודי ציוני, שברמה המתאימה אנשים גם ישלמו כדי לראות. אפילו החרדים יותר מתקדמים בגישה החיובית שלהם לעולם הסרטים, במימון סרטים וביצירה דרך סרטים, מאשר הדתיים-ציוניים. לדעתי זו בושה וחרפה לציבור שלנו.

"החרדים יוצרים עשרות סרטים – אמנם לילדים – עם מסר חרדי, בכל שנה. הציבור החילוני בוודאי יוצר סרטים עם מסרים חילוניים בכל שנה. והציבור היחיד שמתבייש לעשות סרט עם מסרים משלו זה הציבור שלנו. אם כבר מוציאים סרט, זה על הבחור הדתי המתאהב בבחורה החילונית, סרטים ברמה האישית נטו. היוצרים מתרחקים כמו מאש מלנגוע בסיפור הענק שקורה פה בארץ, הסיפור על המאבק על ארץ ישראל מול הערבים.

יוסי סידר נחשב אצלך כיוצר דתי? הרי הוא הוציא שלושה סרטים בנושאים ציוניים.

"לצערי הרב. יש לו כיפה על הראש, והוא באמת יהודי שומר מצוות. הוא עושה סרטים איכותיים מאוד, אבל לצערי הרב הוא עושה סרטים אנטישמיים. כל הסרטים שלו תוקפים את הציונות ואת היהדות. הייתי אומר ש"מעלה" הם הצד היותר חיובי של הציבור שלנו בנושא הזה, אבל הם נוגעים רק בנושאים אישיים, וכשמישהו כבר נוגע בפן הלאומי זה יוצא כמו הסרטים של סידר. "לדעתי, כשבאים לנתח מדוע אנחנו במצב כל כך קשה מבחינה מדינית, לא צריכים להסתכל על הערבים או על השמאלנים, על החרדים או על החילוניים. צריכים להסתכל רק על עצמנו. אם נסתכל על מה שדתיים-לאומיים שמים על הבמה או על המסך, אז נראה שזה פשוט מביא להרס עצמי טוטאלי. אני יכול להגיד לך שיש קבוצת שחקנים שלמדתי איתם ב"מעלה" שהקימו תיאטרון ועשו הצגה על יוסיפוס פלביוס, שכולה מכוונת למסר שמי שנאבק על ארץ ישראל הוא קיצוני ומטורף. פשוט הרס עצמי.

"כתוב בקידוש לבנה: "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה". וזה מתקיים בנו במציאות. כשאתה בוחן את תחום הקולנוע, אתה מגלה שבאמת אף אחד לא עושה לנו שום דבר רע – את כל הרע אנחנו עושים לעצמנו", אומר לנג בסרקאזם עצוב. "ואת זה אני אומר גם על העקירה מגוש קטיף – ואני אדם שהלך לכלא על גוש קטיף (על חסימת צמתים בירושלים, י.ו.). במבט לאחור, אולי העקירה מגוש קטיף הייתה הדבר הכי טוב שקרה לציבור שלנו במובן הקולנועי, כי מאז יצאו בערך עשרה סרטים, אמנם רובם דוקומנטריים ולא עלילתיים, אבל כולם סרטים איכותיים על הגירוש – וסוף סוף סיפרו שם את הסיפור המשמעותי של מה שקורה איתנו, הציבור הדתי-לאומי, בארץ ישראל. סוף-סוף תיארו את הטובים כטובים ואת הרעים כרעים. הטראומה הזאת של העקירה גרמה להוציא מאיתנו לפועל את הכוחות הנפשיים בכדי לעשות סרטים איכותיים בנושא החשוב הזה. רק חבל שהיינו צריכים את המכה הנוראית הזו, כדי ליצור.

מאז, לא עושים כלום בתחום, חוץ ממנורה קצובר, בוגרת "מעלה", אבל היא עושה רק סרטים דוקומנטריים. לדעתי הרבה יותר אפקטיבי לעשות סרטים עלילתיים. אמנם יש לי הרבה רעיונות לסרטים דוקומנטריים, כמו סרט על המיתוס הפלסטינאי ועל הכיבוש הערבי בארץ ישראל, אבל בראש מעייני אני שם את הסרטים העלילתיים. זה מבחינתי הכי חשוב. "בהקשר הזה, ישנן מילים שאם היינו משתמשים בהן בתקשורת ובקולנוע מייד עם קום המדינה, היינו מרוויחים בגדול. למשל המונח "כיבוש". בארץ ישראל ישנו רק כיבוש ערבי, כי אנחנו חזרנו הביתה ושחררנו את הארץ מידי הכובשים הערביים. אבל מכיוון ששתקנו ולא נכנסנו לתחומים הללו במשך שנים, אז הערבים "כבשו" לנו גם את המונח הזה, ועשו בו שימוש כנגדנו. אני משווה את המצב הזה למשחק כדורגל, שבו קבוצה אחת עומדת במקום ורק מתלוננת, והקבוצה השנייה לוקחת את הכדור ועושה בו כרצונה. לצערי, הציבור הדתי לא מבין כלום בתקשורת", אומר לנג, "ולכן הערבים – והקיצוניים מהשמאל שמסייעים להם – מנצחים אותנו במגרש הזה כל יום".

מתוך החושך יעלה האור

העיסוק בתחום התקשורת נתפס כ"הכול דיבורים"… בציבור שלנו רווחת הדעה ש"הם ידברו ואנחנו נעשה". לא עדיף באמת ללכת לגרעינים תורניים, או לפתוח דוכנים של מעייני הישועה בתל אביב, למשל?

"אני רוצה לשאול את כל מי שהולכים לגור בגרעינים תורניים והולכים לגור בשכונות חילוניות – האם החילוניים, כשהלכו להשתלט על השיח התרבותי בישראל, הקימו גרעינים חילוניים בבית א-ל? האם הם פתחו דוכנים בשכונות דתיות בירושלים? הם לא עושים את זה. מה הם כן עושים? תקשורת, והרבה. טלוויזיה, רדיו, סרטים, עיתונים. אז כמובן שכל הדברים חשובים וצריך את כולם, אבל מהי החזית העיקרית? תקשורת. היופי שבעניין הוא שאנשים באים ומשלמים לך כדי לראות ולשמוע את הדעות שלך. לצערי, דווקא את התחום הזה אנחנו מזניחים."

בסיום הסרט "הסיפור המלא", נעצר המתנחל האלמן והשכול על ידי שוטרים אלימים, לאחר שהוא מנסה להיכנס לבניין הטלוויזיה ולדבר עם מגיש החדשות החילוני. הסיום מדכא ביותר. שקלת לעשות לסיפור הזה סוף אופטימי?

אולי סצנה שבה המגיש מוכן לשמוע את גרסתו של המתנחל? "בציבור שלנו אוהבים סוף טוב. בכלל, דתיים מעדיפים חשיבה חיובית. אנחנו מאמינים שהכול לטובה. גם הז'אנר המקובל כיום בסרטים, במידה רבה, הוא לתת לצופים תחושה אופטימית בסיום הסרט. האמת היא שאני חושב על הנושא הזה כל הזמן. "קראתי פעם דברים שכתב במאי גרמני שמאלני בשם ברכט, לפני כמאה שנה. הוא כתב שאם אתה פותר את הבעיה על המסך, בעולם הסרטים הדמיוני, אז לא תהיה לצופים מוטיבציה לפתור אותה בעולם המציאותי. הם יוצאים עם תחושה שהכול בסדר ואין בעיה. לכן אני מעדיף לעשות דברים נוראיים על המסך, להשאיר את הצופים עם הבעיה, ואז יש סיכוי שהם יתמלאו רצון לשנות את המצב. איך שאני תופס את העניין, אם אני אעשה לאנשים רע על המסך במידה מספקת, אם אנשים יבכו בסרטים שלי ויבינו את מלוא חומרת הבעיה, יש סיכוי רציני שהם ילכו ויעשו טוב בעולם", אומר לנג.

יחזקאל לנג, דון קישוט?

אם חשבתם שאחרי שני סרטים הוא יתייאש ויניח לנו – הרי שאתם חושבים על האדם הלא נכון. יחזקאל לנג חש שיש עוד המון מה לעשות בתחום. במחשב שלו תוכלו למצוא התחלות של תסריט על יהונתן פולארד – המרגל היהודי הנבגד, תסריט נוסף לסרט דוקומנטרי בנושא המיתוס הפלסטינאי ומחזה על רצח רבין, ועוד המקלדת נטויה. "הייתי רוצה מאוד ליזום פסטיבל סרטים יהודי בישראל", אומר לנג. "ישנם כוחות עצומים בציבור היהודי-ציוני בעולם כולו, שיכולים ליצור סרטים חזקים ואיכותיים בנושאים יהודיים-ציוניים. לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל הבמאי של "שרק 2" הוא יהודי אורתודוכסי. כאן למשל יש לך אדם שמסוגל להרים סרט ברמה בינלאומית בכל נושא, אבל הוא מהסס להיכנס לנושא היהודי-ציוני. ויש עוד כמה אנשים ברמה גבוהה כמותו, שמתרחקים מליצור בנושאים יהודיים. למה? אין לי מושג. זה לא הגיוני. אני לא מצליח להבין אותו, ובעצם את כל מי שיכול לתרום לנושא ולא עושה את זה. "בשנה האחרונה העלו הרכבי תיאטרון דתיים בישראל שלושה מחזות איכותיים בנושא שידוכים – וכלום על ארץ ישראל", מיצר לנג. "לפעמים אני מרגיש שמתוך 13 מיליון יהודים שישנם בעולם, אני היחיד שמעוניין לעשות קולנוע יהודי ציוני. איך זה ייתכן?!? אם רק היו יהודים המוכנים לעשות ולממן תיאטרון וקולנוע יהודי-ציוני", חולם לנג בקול, "תאר לעצמך כמה עוד היינו יכולים לעשות כאן."